בלוג אישי
!מכתב מס' 22: הזהר מדודיך הפולנים, אך מאביך הפולני הזהר עוד יותר
(תמיד פולני דור שני, חלק א')
21.11.2010
לפני שנים לא רבות נסעתי שלא כחלק מטיול שורשים להתחרות באליפות אירופה בפולין או כמו שאנחנו
,נוהגים לכנותה- פולניה. יומיים בארץ דלת החיוכים הספיקו לי בשביל למצוא בחירוף נפש תא טלפון קטן
להתקשר הביתה ולהגיד לאבא "עכשיו אני מבין הכל..." בדיעבד אני יכול להגיד, שאני לא מבין כלום. ולא
בגלל שקרפיונים תועים באמבט הם מנת חלקה של משפחתי בלבד אלא בגלל שהסוד בחשיבה הפולנית
.היא כסודות האטום הכמוסים מבחינתי
אחת לכמות זמן בלתי מוגבלת ורחוקה מספיק מטעמי בריאות, מתכנסת המשפחה המורחבת שלי לכנס
דודים ודודות בלתי רשמי שעם הזמן תפס אצל בני הדודים את השם הרשמי ביותר "הפולניאדה" (כי לא
רק לתימנים מותר). הכנס האחרון נערך בביתו של אבי, ד. פולני, שהוא בחור טוב סך הכול ופולני מן הישוב
.שלא במבט ראשון
מכיוון שכך היה הדבר דרש ממני אבי להיות נוכח באירוע ."לא דרשתי, ביקשתי" הוא יוסיף מאוחר מידי
כשאתבקש לסכם את האירוע בארוחת יום השישי... ומי שמכיר פולנים מקרוב יודע שא'- עדיף להכיר
אותם מרחוק וב'- בקשתם תמיד מלווה בקורטוב של טרוניה ומסכנות אשר אי אפשר בלעדיה וגם אי אפשר
.לסרב לה
אט אט באו והתקבצו דודים ודודות לבושים בחולצות מכופתרות ודהויות בצבעים בהירים מלכתחילה אל עבר
ביתנו הדל. ומכיוון שמדובר בפאר יצירת האשכנז, לא קשה לנחש שלא מדובר ברבבות אנשים שמחים אלא
יותר בכיוון של כמה אחדים ורודי פנים. ועל מנת לסכם את הנושא לפני שסופית לא אוזמן יותר לשום
אירוע משפחתי מסוג כלשהו – פולני אמיתי הוא זה שהכול מסביבו ממש יוצא מגדר הרגיל טוב אך הוא עדין
.מודאג ובלתי מרוצה
עמוסים במיטב הבונבוניירות, בקבוקי היין וכלי הזכוכית עם המלפפונים החמוצים שהם בעצמם החמיצו
דודה, בסוכר זה לא נקרא להחמיץ !!) החלו מתפזרים הם בקצוות סלון ביתנו ומספרים האחד לשנייה כמה)
הכול טוב וכמה הם מודאגים. הבת כבר גומרת תואר שני והיא כל כך, כל כך יפה ומוכשרת אך עבודה היא
!לא מוצאת...וזה הכול המדינה אשמה.. זה לא הזמנים של פעם
מובך ומותקף ישבתי לי שם בפינת החדר עם מעט הצעירים שהסכימו להקריב עצמם לעולה כאילו היו הם
בעצמם גפילטע-פיש עם גזר על הראש. אלא שאם אז חשבתי שהשיר א יידישע מאמא המתנגן ברקע הוא
האסון של טיול השורשים הזה , קלטה אוזני החדה שיחה חשודה בין דודה ציפי מהקיבוץ (ובאמת יש כזאת
...דודה והאמת שהיא מתוקה להפליא) לבין אבא שלי ירום הודו
,מה שלום הבן פלוני"? שאל אבי את הדודה. "אויש הוא מאוד נהנה בעבודה שלו אך עובד כל כך קשה"
קם בארבע בבוקר ומשקיע את נשמתו. ממש לא נשאר לו זמן לחיות, אבל מאוד מרוצים ממנו שם..". ואבא
שלי שלא ממש חיכה לתשובה ירה ככדור מתכת קטן הנורה ממכונת הפליפרים שעומדת בקיבוץ משנות
"??השבעים ועד היום, "וחברה, יש לו
" נו, אני אומרת לך הרי שאין לו זמן לנשום, אבל אם אתה מכיר משהי שרוצה להתחתן- תכיר לה אותו"
הדיאלוג נמשך כשהדודה ציפי לא נשארה חייבת ומחזירה לאבי באותה מטבע הזלוטי : "ודרור, הוא יוצא
עם משהי?" שואלת הדודה את אבי כאילו שאינני יושב במרחק חמישה מטרים מקסימום כולי תקווה שזה יגן
.עלי בחירוף נפש
'לא' עונה לה אבי היקר, "אבל אם תכירי משהי שלא רוצה להתחתן, תכירי לה אותו'
...מסקנה- הזהר מדודיך הפולנים, אך מאביך הפולני הזהר עוד יותר
ברצוני להתנצל מראש בפני כל דודיי, דודותיי ואבי. אם מישהו מוצא את עצמו ניפגע או ניעלב מהדברים
...הללו שיבוא בטענות לאמא שלו! לי כבר ברור שמישהו לא ידבר איתי עד איזה ברית בעוד שלושים שנה
הפוסט נכתב בהשראתו של דודי הרחוק יאיר גרבוז מחבר הספר "תמיד פולני" שהוא לא אחר מאשר*
י.פולני האמיתי ובהשראתה של ביתו, בת דודתי היקרה חוה גרבוז, שאיימה תמיד לכתוב דור שני אך
....כנראה שהחשש שלא תזכה במתכון הבורשט העובר מדור לדור גרם לה להתעכב
מכתב מס 20: נאחז ברשת
31.5.2010
כפות הידיים שלי מזיעות בטירוף על ההגה, מתחת לבית השחי אני מבחין בעיגולים מביכים המתחילים
לתת סימניהם ואפילו בין שתי לחמניות העכוז אני מרגיש טיפת זיעה מחליקה לה. 'הפקק התל אביבי הזה
!!!בחיים לא יגמר' אני חושב לעצמי 'ואני הולך לאחר ל"מפגש" ' – אני לחוץ
המדריכה שלנו אומרת שאיחור משמעותו חוסר במחויבות ואני הרי מעולם לא איחרתי לאף אחד, אף פעם, כי
אני יצור מלא מחויבות. היא גם אומרת שאי הגעה למפגשים היא הבריחה מהבעיה ואני מבעיות לא מוכן
.לברוח. חוץ מזה שגם שלמתי את מיטב כספי אז שיברחו הם
מעולם לא באמת רציתי ללכת לשם. אך כשהמשפחה התחילה ללחוץ וגם החברים אמרו שכדאי חשבתי
שאתן צ'אנס בכל זאת. בהתחלה הייתי מגיע פעמיים בשבוע ואחרי זה ירדתי לפעם אחת. הסיפור לא מאוד
מסובך, נכנסים לחדר ומתיישבים במעגל, מחליפים התמודדויות ומקבלים חיזוקים. שמישהו מגיע עם סיפור
"...קורע לב במיוחד כולם נושמים עמוק ומיד כשהוא מסיים אומרים לו "אנחנו אוהבים אותך דפוק שכמונו
ל"מפגש" גם מגיעה דרך קבע צעירה בלונדינית מצפון תל אביב שהאקס שלה הכריח אותה לבוא. אני
מקשיב היטב לבעיות שלה ומיד לאחר מכן רץ לתת לה חיבוק חם ומבין. פעם אחרי אחד המפגשים בהם
הייתי מסמר הערב ממש, התעכבתי בחוץ עד שתצא, ומיד שהתקרבה הפלתי את המכשיר הניד. היא
התכופפה לעזור לי ואני פתחתי שיחה בתחום המפגש, ספרתי לה כמה קשה ההתמודדות היומיומית והיא
אמרה שהייתי מקסים היום! מיד הזמנתי אותה לשתות איתי שוקו אצלי בדירה ולדבר על כל הבעיות שלנו
...וכמובן הבטחתי לה שנתחבק בסוף
ככה זה מאז שנהייתי מכור לאינטרנט! אני כל הזמן בחרדות ולא מפסיק לדמיין שאם לא אגמל באמת, ישלחו
אותי לקבוצה שכזאת וכל תסריט האימה הזה אכן יתממש. כמובן שלקטע עם הבלונדינית לא הייתי מתנגד
...אבל בכל זאת
בעל הבית עולה במרוצה במדרגות ואני נסחב אחריו עם עשרות תיקים, קופסאות אוכל וגלגלי אופניים. הוא
פותח את הדלת בהתרגשות כאילו הולך לחשוף בפני את הקומה הסודית בארמון ורסאי וחיוך גדול נחשף על
פניו "נו, אז מה אתה אומר" ? הוא שואל אותי באנגלית בסיסית עם מבטא צרפתי כבד. בטוח שהראה לי הרגע את "?דירת חלומותיי. נראה בסדר גמור אני אומר לו בעודי עומד עדין בחדר המדרגות . "יש חיבור לאינטרנט
אני שואל אותו בציפייה. "חיבור לאינטרנט"? הוא מסתכל עלי כאילו נפלתי מטיסת אושייאניק 815. "כל מי
שמגיע לכאן שואל על הנוף לאגם, מכונת כביסה, חדרי השינה, החוף הפרטי ומטבח מאובזר. אתה
.הראשון ששואל על אינטרנט" הוא מטיח בי
אז יש או לא"? אני עונה בחוסר סבלנות ישראלית טיפוסי רגע לפני שאני זורק אותו מהמרפסת דרך החוף"
הפרטי לאגם עם הנוף לתחת שלי. "אין"! הוא קובע. 'אבל.... אני יכול לעשות לך' הוא מפיח בי תקווה
.שתתפוגג מאוחר יותר
ככה זה מאז שעזבתי את הבית לפני חודשים מספר. אני חי ממדינה למדינה, מתחרות לתחרות ומרשת
אחת לשנייה. הדבר היחיד שמחבר אותי אל המדינה שאני אוהב, החברים שהשארתי מאחור ובעיקר
.לתחושת השליטה הבדיונית שאני לא מפספס שום דבר הוא האינטרנט
כך אני מוצא את עצמי תר אחרי סימן 'רשת אלחוטית בלתי מאובטחת' בכל רגע פנוי ביממה. אני נוסע עם
הרכב באיטיות בין בניינים ומחפש את האות כאילו הייתי אווזה המחפשת אוכל לברווזיה הקטנים (הבן של
האווז ברווז לא ?!). אני עוקב אחרי סדרות ישראליות שבארץ אין סיכוי שהייתי רואה, מצ'וטט כפייתי בכל רגע
נתון העיקר להישאר מחובר. העניין התחיל להראות לי חשוד כאשר מצאתי את עצמי מתעורר תוך כדי חיפוש הניר במחיר שערורייתי של תשע יורו ליום USB-עליו רשמתי את הקוד להפעלת הצ'יפ המיוחד המתחבר ל
הלא הוא המחיר החודשי שאני משלם בארץ. התעריף מכסה אותך עד חצות כאילו היית סינדרלה ממש ולכן
עסקתי בחישובי שעות השינה, האימונים הבישולים וגזיזת הציפורניים על מנת להפיק את המקסימום
מדיל הבלהות. כאשר בשעה עשר בערב נזכרתי ששכחתי להתקלח והתחלתי להעלות אפשרות לוותר על
אחת, הבנתי- אני צריך טיפול. ולכן התחברתי מיד לרשת וחיפשתי בגוגל טיפולי גמילה ממחשבים
ואינטרנט. תתפלאו או לא אבל זה הדבר היחיד שלא תעלו בחיפושכם כי הוא בבחינת לכרות את הענף עליו
.כולנו יושבים
בימים האחרונים אני מרגיש יותר טוב (תודה ששאלתם). אני נמנע כמעט לחלוטין מרכישת הקוד באופן
יומיומי וכבר הפסקתי לסדר את לוח הזמנים שלי לפי דקות הגלישה הנותרות. אני חושב שאני בדרך להיות
בריא למרות שהמלצרית שסוגרת עלי את דלתות המסעדה ברגע זה, בגלל שכבר שלוש בלילה והיא רוצה
...הביתה בזמן שאני עומד עם המחשב ליד הדלת בטח חושבת אחרת
?...מכתב מס' 21: שמישהו ייקח אותי לאולגה! בפעם האחרונה
25.6.2010
אתם מכירים את זה שמישהו אומר לכם בציניות שבקרוב חייו יתחלקו לשני חלקים, לפני ואחרי משהו? אז לי
זה הולך לקרות רק בלי ציניות! בקרוב תגמר לי תקופה. ולא רק לי, גם לעיר תל אביב ולעוד כמה אנשים
.שעוד נשארו בחיים
יום שישי בשבוע כנוהל קבע אבא ואני חוזרים מהמרינה בתל אביב, הוא משביע אותי שאנחנו עוצרים רק
לחמש דקות להגיד לאיציק הג'ינג'י שבת שלום ומיד ממשיכים. "גם אם הוא מציע לך משהו אתה אומר לא
.תודה, הבנת?! יש ארוחת ערב אצל סבתא."הוא נותן לי משפט בפולנית ספרותית מהול במבט מבודח
אנחנו נכנסים לאיציק בדיוק על שעת הסגירה ומברכים לשלום. הוא כמעט כהרגלו עונה לאבא שלי במהירות
!תוך כדי שהוא טורף את המילים כמעט "דגיל'ה אין לי זמן היום, עשה לי טובה אל תכעס יש לי יום מטורף
?!"רוצים משהו לאכול אולי? דרורל'ה, אולי איזה מילקשייק ווניל כמו שאתה אוהב
ואני שעברתי אימונים מסיבים כל הדרך משיב לו במקצועיות "לא תודה" ובודק אצל אבא שעברתי את
המבחן... מיותר לציין שלא הייתה פעם שיצאתי משם בלי מילקשייק ווניל מהמכונה הירוקה של חברת
.המילטון ביץ' " שעומדת שם עוד מלפני שגולדה מאיר איבדה את בתוליה"
השבוע נודע לי שאיציק סוגר! כן הוא לא רק סוגר את הקפה והמוסד הוא סוגר לי את השניצל הכי טעים
בתל אביב ואת הבלינצ'ס היחיד שבאמת מזכיר לי את סבתא. הוא סוגר לי זיכרונות ילדות מתוקים וטעימים אבל
לא רק לי. אבא מספר שהוא עבד שם בגיל שבע עשרה ושכל החיים של החבורה שלהם היו מתחילים
בקפה בימים ההם. כל הסיפורים ששמעתי ושאני יודע לא מגיעים לפרומיל האחוז של מה שידע המקום
.והסועדים בו
אין ספק שמה שנקרא האוכל היהודי או אם יורשה לי להוריד את עיוורון הצבעים רק לרגע- האוכל האשכנזי
.של איציק הוא מיוחד ביותר אבל לא פחות מיוחד מהאיש
במלחמת המפרץ כשאבא היה בצבא הוא התייצב אצלנו בבית בדיוק שהתחילה אזעקה וישב איתי בחדר
האטום בלי מסכה, על אף החרדה שלי הוא הצליח להצחיק אותי. הוא בעיקר השתמש בבדיחה בסגנון
שבגילו ה"שמוק" כבר לא פועל ואם הוא יכול להשאיל את שלי? ,בגיל עשר בזמן התקף חרדה קריטי- הכל
! הולך
בצפירה השנייה כבר מצאתי את עצמי יושב בפג'ו הישנה שלו בעודנו דולקים ברחובות תל אביב שאיציק מטייל
בין רמזורים אדומים. ועל אף שאמא ואני הפכנו לבדיחת העיר על התושבים שברחו מגבעתיים למרכז
תל אביב זאת הייתה מלחמה כייפית! בגלל איציק! שם גם למדתי להכיר לראשונה את האוכל שלו לעומק
...ומאז כנראה אני מכור
מאז כל אירוע עובר בקפה. לפני טיסה לחו"ל אני עובר בקפה ושהשתחררתי מבית חולים על כיסא גלגלים
בקשתי לעצור בקפה. את החברים שלי הצלחתי בקלות רבה להעביר ממקומות הבילוי הצעירים לטובת
שניצל ענק (שזה אולי הזמן לגלות שהוא עשוי משני סוגי בשר ומושרה כל הלילה בבלילה סודית) , כבד
קצוץ בורשט, צימעס,פפפ (פירה פלוס בצל פלוס רוטב), פלפלים חמוצים ועוד ערימות של אוכל שאת השמות
.שלו אני מכיר רק במבטא פולני כבד
כל אחד שניכנס מכיר את איציק הג'ינג'י שבמרוצת השנים אחרי שהשיער שעדיין נשאר הלבין הפך לאיציק
השמן. הוא מכיר את הבעיות של כולם והסיפורים של כולם והוא חביב אליהם כמו שרק מי שמבשל את
.האוכל היהודי הזה יכול להיות חביב
הוא קם קצת לפני השמש והולך לישון (אם בכלל) בשעות שאפילו הגפילטע פיש לא רואה על השעון. אין איש
בתל אביב שהוא לא מכיר, אין מלצרית שעבדה אצלו והוא לא שיגע אותה ואין עובד מטבח שהוא לא התנפל
!עליו בשיגעון חינני שבא לי לחבק אותו
עכשיו אני בחו"ל ובית הקפה 'אולגה' על שם אמא של איציק עומד להסגר, כי אחרי כל כך הרבה שנים כבר אין
.לו כוח וגם אם נאמר את האמת רבים מהלקוחות שלו כבר מריחים את הפרח מהכיוון של השורש
אני לא מאמין שאני לא אהיה שם לאכול את כל המאכלים האלה בפעם האחרונה ושלא אזכה לקבלת הפנים
.החמה שלו שם מבעד למשקפיים הקטנים
אני גם דואג לו קצת לאיציק, כי לו ולי יש מן המשותף – כמו שאינני זוכר את עצמי בלי האופניים הוא איננו זוכר
.את עצמו בלי הקפה
...למזלי, וכנראה שגם למזלו, אני יודע איפה הוא גר! הבעיה שאני לא היחיד
