בלוג אישי
מי היה מאמין שאת הבלוג הראשון שלי (בגלגול החדש) אני אכתוב דווקא על זה. מקצוען בתחום הספורט
שהדבר הראשון שהוא נוגע בו זה התחום הפיננסי. אבל כן, זה כאן, "העולם כבר לא אותו עולם" אמר לי
שבוע שעבר חבר טוב ,מומחה בתחום הנדל"ן. אבל למה בעצם אני מספר לכם את זה?! כי אנחנו
,הראשונים שסובלים. אני לא מתכוון לאותם רוכבי סוף שבוע חביבים שבאים מכל קצוות האוכלוסייה
מי מהם הייטקיסט מצליח, מנכ"ל חברה משגשגת או כל עובד פשוט. כל אלו אכן נפגעים מהמצב הכלכלי
החדש, אבל זה לא פוגע להם בתחביב שאצלנו הוא גם המקצוע, או במקרים רבים הפך להיות כבר קודם
.כל המקצוע
,את האופניים כבר יש להם ועלות הרכיבה בבן שמן בטוח זולה יותר מנסיעה בתחבורה הציבורית. טוב
אז נ-כון שלא החשבתי עלויות דלק ושאר חטיפים, אבל כל אלו מנת חלקם של רוכבי אופניי ההרים
המודרניים. בשביל לרכב על אופניים צריך אחרי הכול רק דבר אחד חשוב- אופניים. אם יש לך את זה אתה
...די מסודר בסך הכול
אני מתכוון לספורטאי העילית באשר הם וכמובן לי ולחבריי רוכבי האופניים, הנשענים על נותני חסות כאלה
.ואחרים
משנתי הסדורה היא שספורטאי נשען על 3 סוגים של נותני חסות. הסוג הראשון הוא בעל עניין
באופן ישיר- קבוצה מקצוענית , יבואן משקפיים, מדי דופק וכל דבר שהספורטאי משתמש בו כחלק
.מהמקצוע
,הסוג השני, הוא בעלי ענין באופן עקיף- רשת מלונות עם מלון אופניים לדוגמא שמעוניינים לפרסם
.למצב ולמתג את עצמם דרך הצלחות ואישיותו של הספורטאי
הסוג השלישי הוא אנשים טובים באמצע הדרך, חובבי ספורט וכאלה שמבינים את חשיבות הספורט כדרך
!חיים וככלי לחינוך ומעל לכל כאלה שיש להם
,כל אלו תומכים בפעילותו השוטפת של הספורטאי, עוזרים לו לממן את עלויות הצוות המקצועי, תוספים
..מחנות אימונים, טיסות הרשמה לתחרויות, ביטוחים ועוד. עוד הרבה
תשאלו למשל את שחר פאר, מה העלויות של מחנה אימונים של חודש בדרבן, שברום אפריקה, שהיא
.מממנת כרגע
במצב החדש שנוצר אנו הראשונים שנחתכים מכל עוגת תקציב או מה שה"אנשים הטובים" קוראים
מורידים את השומן. הספורטאי מקבל תקציבים מחברות גדולות בדרך כלל. ברוב המקרים, רק אחרי
שאותה חברה כבר תרמה לנזקקים, בתי חולים, נכים, שירותרום ובתי תמחוי . כל אלו חשובים לא
פחות מתמיכה בספורטאי הצמרת שלנו וכמובן מצטלמים טוב יותר. חברות גדולות במיוחד, אף מקימות
מחלקה הנקראת "קשרי קהילה". הספורטאים עדין משתייכים למחלקת השיווק כי קשרי קהילה
.זה הדרך הכי יפה לומר נדבה לכאלה שבאמת אין להם וספורט, בעיני כולם, זה עדין מותרות
זה בטח לא המקום והזמן לעמוד על מקומו של הספורטאי בחברה הישראלית, בטח לא במדינה שתקציבים
.מופנים קודם לפיתוח צריח משוכלל לטנק שסוחב 4 חיילים שסוחבים תסכולים של מדינה שלמה
אנחנו מדינת בטחון שספורטאיה באים בסוף. עובדה זו לא תמנע מכתבי הספורט "הבכירים" וממדינה
שלמה, למתוח ביקורת על ספורטאי כזה או אחר, אם לא צלח את תרגיל הקרב רב או את ההפסד
,בשניות הראשונות בסגנון הרומח בסייף. כי אם הם לא ימתחו ביקורת, גם להם לא יהיה בקרוב ממה להתפרנס
...גם בערוצי התקשורת השונים יש קיצוצים
בסך הכול, כסף הוא לא הדבר הראשון שמביא לספורטאי את היכולת, אבל הוא בטוח מקדם אותו
משמעותית. בשביל דוגמאות אתם לא צריכים אותי, יש כאלה בערימות. בשורה תחתונה, ספורט הוא פיתוח
מחקר, אימונים וגם טכנולוגיה, כל אלו עולים כסף ולא מעט. שלא תבינו אותי לא נכון, התמיכה לא באה על
חשבון רצינות, השקעה והתמדה קיצונית של הספורטאי אבל גל פרידמן אמר לי פעם "ספונסרים אמיתיים
."באים שאתה כבר לא צריך אותם
אנחנו לא יודעים עדיין איך ייגמר המשבר הכלכלי שפוקד אותנו, אני רק יודע שבכל מקום שאני הולך אנשים
.קודם כול בוכים, לא תמיד הם מבינים למה, אבל לבכות זה 'איני' עכשיו אז הם הולכים עם זה
אני יודע גם, שעם או בלי משבר, לא אני ולא חבריי למקצוע הפסקנו להתאמן ולהשקיע. אני גם יודע
שחלק מהקולגות שלי לא קיבלו משכורת וחוזים של חלקם לא חודשו. אני את עונת 2009 אשרוד בזכות
פז"מ, קשרים, אנשים טובים והרבה מלחמה כחלק מנחישות אופיינית, אבל אלו שנשענים על הבית לא
יכולים לצפות שההורים שלהם יממנו להם את החלום ממשכורת ממוצעת במשק. ותאמינו לי שאני לא
מתכוון לשחקני כדורגל בביתר ירושלים. שמעון גרשון ישרוד גם חודשיים בלי משכורת מארקדי וכמו שהרמה
של הכדורגל הישראלי נראית ביחס למשכורות, זה הזמן להעניק לשחר צוברי, אריק זאבי ואחרים בתים במונקו
.כי הפרופורציות אבדו מזמן
אז בכל פעם שאתם רואים ספורטאי קצה בתחומו, אחד שכבר עשה משהו בספורט ואחד שאולי יעשה, תדעו
שלא כול הנוצץ זהב, בטח לא במחיר הזהב היום. אחרי הכול, בימים אלו, אנחנו הראשונים שנחתכים עם או
.בלי לדעת שיהיו כאלה שיספרו לנו אחר כך למה לא הצלחנו
'דרור פקץ
Subaru-Gary Fisher
מכתב מס' 1: הראשונים שנחתכים
22.12.2008
מכתב מס' 2: שוב שיקרתי
8.1.2009
אוקי, שיקרתי. כן, זה לא קורה הרבה ואולי להיפך. חבריי הטובים יכולים ...לספר לכם שאני לוקה בחסר בהרבה מאוד דברים, אבל לא באמינות. ביום רביעי שעבר שיקרתי, שוב
אז ככה, יום רביעי שעבר הלו הוא ליל הסילבסטר. כבר 6 שנים שלא יצאתי בסילבסטר. לא מתוך עיקרון או
.משהו, פשוט לא כ"כ יצא לי. מה גם שסילבסטר זה קודם כל שם של חתול וכל העסק הזה לא ממש נראה לי
גם תוכנית האימונים שלי לא ממש אפשרה את זה, אבל הפעם נוצרה הזדמנות (וכל הכבוד לי שבחרתי במאמן
.(...זר שנח ב1 לינואר וחולק את המנוחה עם ספורטאיו העמלים
ביום רביעי ב 9 וחצי אצלנו, תגיע!" פקד עלי ארז אוליצקי, חבר ושכן קרוב. הם, האוליצקים, מארגנים כמה"
וכמה אירועים יוצאי דופן במהלך השנה כמו יום העצמאות,יום השנה האזרחית, יום נגינה על גיטרה (כמעט כל
.יום) וסתם יום של חול. כל אלו הם סיבה למסיבה מבחינתם וכמובן שגם מבחינתי
לרוב אני מנסה להתחמק או שמגיע וחותך מוקדם הביתה מבואס מהשעון שהקדים להגיע לשעה בה תכננתי
"ללכת, אבל הפעם לא יכולתי להבריז. נו טוב, גם לא ממש רציתי. מעבר לכל, הרי קבלתי "הוראה
...מפורשת מהמאמן שלי לצאת במחולות ולקבל את 2009... או שהוא אמר בעצם במתיחות ולא במחולות
...לא זוכר
שלא תבינו לא נכון, אני אוהב לצאת וגם לא ממש סולד מכל מה שקשור לאלכוהול ואולי להיפך ולכן היציאות
האלו הופכות קשות כ"כ. אני זוכר את עצמי בתור נער מתבגר שחופן את ראשו בכרית בשלוות נפש
.מדאיגה כשכולם יוצאים בימי שישי. כבר אז ידעתי להגיד שאני לא מקריב, אלא משקיע ומאוד נהניתי מזה
."בשלב מסוים זכיתי בתואר מהחברים שלי - זה לא בדיוק תואר, זה יותר כינוי. זה נקרא "חנון אופניים
,אחד שבימים כתיקונם או במצב קצת אחר דווקא היה יכול להיות נורמאלי לגמרי ואולי אפילו מקובל חברתית
,אבל התחביב שבמשך השנים הפך כבר למקצוע עושה אותו מעין חנון כזה שהולך לישון מוקדם, לא שותה
.('לא מעשן ולא משחק סנוקר... (ראו ערך הסרט 'חגיגה בסנוקר
כל הנסיבות וגם כל המסיבות באותו היום, גרמו לי להחליט שאני הולך על המסיבה בכל הכוח, הולך
לשתות, ליהנות וכמו שרץ היום 'לעוף על החיים שלי'. כבר מצאתי אלף סיבות הגיוניות ל-למה המסיבה
הזאת מתאימה בדיוק בשבילי ולמה הכי כדאי לי ולכל המכרים שלי בעולם להיות בדיוק שם אבל בתוך תוכי
...כבר ידעתי, אני שוב הולך לשקר
ההכנות למסיבה התקרבו והלכו ואיתם כבר העמיק המבצע הזה "עופרת יצוקה", תהרגו אותי אם אני מבין
...מי ממציא את השמות האלה. לי זה נראה כמו 'פתרון למצוקה' אבל זה רק אני כנראה
- בכל מקרה, הייתי מכוון למטרה הקטנה שלי לקראת אמצע השבוע וכל דבר שניסה להזיז אותי מזה
עייפות, טורדנות ובעיות מוסריות עם חגיגה בעיתות מלחמה וחגיגות בעיתות של אימונים, נדחו על ידי כלא
..היו. אחרי הכול יש מסיבה ואני הולך אליה כאילו אין מחר. הרי בימים כאלה, באמת מי יודע אם יהיה מחר
יום לפני המסיבה כבר הייתי דרוך. עם כל ה'זרקנות' שלי אפילו חשבתי על מה שאלבש. עזרתי למפיקי העל
להביא פטריית חימום כדי שלא יקפא לי הארבע ראשי וכמובן שמתי לי פודרה, צבעתי ריסים, רק על
...השמלה מקושטת כיסים ויתרתי. טובה'לה אומרת שכיסים כבר לא באופנה עכשיו
בבוקר יום רביעי עשיתי את האימון בצורה מושלמת. חזרתי, התמתחתי, שתיתי, אכלתי וכמובן ישנתי
...לטובת התאוששות וערנות גבוהה יותר וכמובן בשביל לנקות קצת את המצפון. השקר החל להתבשל לו
למסיבה הגעתי בין הראשונים. אחרי הכול שעת זינוק זו שעת זינוק ואני גם אוהב להגיע מוקדם ולהתמקם לי
על מנת להבין מי נגד מי, למה ובאיזה הקשר. והאמת, באמת - היה כיף! אפילו כיף מאוד. האוליצקים כהרגלם
סבבה-סבבה, תפאורה ברמה גבוה, אחלה אנשים וכמו תמיד ,DJ ,לא חסכו בכלום- שתייה, אוכל
...אנחנו לא צריכים סיבה מיוחדת לחגיגה אז עוד כשיש כזאת, בכלללל
הריקודים הכריעו את הרגליים שלי מוקדם, האלכוהול גם, בעיקר כשכל חבר או מכר בודק לי את מספר
רק שלא ייהרס שמי הטוב... מבין כול אלו כבר הרגשתי את ,UCI-הכוסות כאילו היו ה "דופינג קונטרול" של ה
המצפון ואת הלב ולא רק אותם, גם אותי. זה לא זמן לחגיגות ובטח לא בשבילי. נהנה מזה, אוהב את זה
!אבל החיים האלו, באופן יחסי כמובן הם שקר בשבילי
אני עדין מעדיף את החיים ב'צימר' שלי בכפר אז"ר, עם התה מהגינה והרביצה מול הטלוויזיה עם רגליים
פשוטות קדימה, חושב ומתכנן את האימון של מחר. אני עדין מעדיף התכרבלות אינטימית, יציאה סולידית או
שינה מאסיבית על כל החגיגות. תמיד זה חוזר ותמיד אני אומר שזה לא יקרה יותר ואז אני שם לי את השיר
...של אריק איינשטיין, "אוהב להיות בבית עם התה והלימון והספרים הישנים" עד שאשקר לעצמי שוב
'דרור פקץ
מוקדש לכל הרוכבים הצעירים שדיברו איתי על בעיות מקצועיות ובעיות מצפון בתקופת הפגרה ובערב **
הסילבסטר
.לא אסיים בלי תפילה לשלומם של חיילי צה"ל, תושבי עוטף עזה וכל האזרחים החפים מפשע ברצועת עזה
מכתב מס 16: נפש תאומה
13.9.2009
ביום רביעי אחד איפה שהוא בסוף חודש אוגוסט של קיץ 96 קבלתי שיחת טלפון מאבא שלי, "מירב יולדת
ואנחנו בדרך לבית החולים" הוא שיחרר לי בקול חצי סמכותי ובעיקר לחוץ. אני זוכר איך שאספתי את עצמי
מכיכר נגה שבגבעתיים (שבמציאות רק קוראים לזה ככה אבל אין שם באמת כיכר) ועליתי על אוטובוס 56
,שייקח אותי כל הדרך לתל השומר. לא באמת ידעתי מה אני הולך לעשות שם אבל היה לי חשוב לחכות לו
!לראות אותו לפני כולם ולהוכיח לו כבר אז שאנחנו זה לא סתם
את כל הלילה של ה-28 לחודש אוגוסט טחנתי על הכורסא במסדרון במחיר של כאבי גב וסימני שינה מביכים
על המצח ואין בכלל ספק שהיה שווה בהחלט. מאז כבר עברו כמה דברים בעולם הזה ואין ספק שחיי
האישיים קיבלו את הטוויסט המשמעותי ביותר שידעתי. מבן יחיד הפכתי לאח בכור אחרי כמעט 16 שנים
של ציפייה ולזכות נמרוד יאמר שאולי הוא לא ממש התכוון לזה אבל הוא בעצם הפך אותנו לתא משפחתי
( :) אמיתי ומיוחד (שהורחב בהמשך בזכות עומר פקץ' שהוא סיפור שלם בפני עצמו אך יחכה שתורו יגיע
השבוע נמרוד חוגג בר מצווה, היום אפילו עלינו לכותל ביחד להניח תפילין ולהוציא ספר תורה. עברנו כבר
.כמה חוויות חביבות בחיים אבל זאת ריגשה אותי במיוחד וחיברה אותי לאותו הלילה על הספסל בתל השומר
מהיום שנמרוד נולד אני חושב שעשינו כמעט הכל ביחד, אנחנו מדברים על כל נושא שבעולם למרות שחצי
דור מפריד בינינו, המצאנו ביחד עם עומר פקץ' את ה"טיול אחים" הייחודי רק לנו אותו אנחנו משתדלים
להוציא אחת לשנה. השרשנו בצורה חזקה מאוד את ה"חיבוק אחים" המפורסם שלנו, אנחנו מדקלמים
,ביחד מערכונים וקטעים מתוכניות טלוויזיה ברמה שמישהו מהצד באמת יכול לחשוב שאנחנו שווים אשפוז
אני זוכר את הפעם הראשונה שהורדתי אותו בסינגל טרק מפותל בהרי הכרמל כשהוא רכוב על אופני
הרים שרכשתי לו מהכסף שלא היה לי כדי שיהיו לו אופניים שאולי לא תואמים את רמתו אבל בהחלט תואמים
,את האהבה שלי אליו, איך שהוא בא לעודד אותי בתחרויות אופניים ואת האכזבה על פניו שלא ממש הולך לי
את השיעורים על האי שבמטבח שהתחלנו לעשות רק לאחרונה (ולא ממש בטוח אם אני עוזר לו או שהוא
לי) ובעיקר, אנחנו לא מפספסים אף הזדמנות לנגן ביחד איזה רוק סשן במרתף הבית. זה שהנגינה שלי
בגיטרה נשמעת חיוורת במיוחד ליד התיפוף של אח הפלא שלי זה דבר אחד אבל זה שהוא צוחק עלי
.שהמוסיקה שלי היא 'פח' לעומת מה שהוא שומע יכול להעיב על הקשר לכמה שניות
,אני זוכר רגע מיוחד במינו שהגעתי לביקור את מיכל יערון פסיכולוגית הספורט שלי אי שם בשנת 2000
מיכל ביקשה ממני לבחור קלף של פרצוף אשר מזכיר לי אותי מתוך ערימת קלפים שהיו פזורים על
השולחן. בחרתי פרצוף של ילד עם חיוך רחב והבעת פנים נעימה ולאחר מכן היא ביקשה שאבחר קלף שמזכיר
.לי את נמרוד. בצורה טבעית ביותר הלכתי אל אותו הקלף שהזכיר לי אותי ואולי בעצם זאת המהות שלנו
אני לא איש דתי אבל מאמין בדרכי שלי, לרגע המיוחד הזה של הנחת התפילין בכותל הייתה משמעות יוצאת
דופן. המלווה שלנו לטקס הצנוע שערכנו שם, נדהם לגלות איך יכול להיות שאנחנו רק 5 אנשים המגיעים
לטקס בר-המצווה. זה החזיר אותי לאחד הערכים החשובים ביותר בעיני, המשפחה מעל לכל ולה חשיבות
עליונה. קצת הצטערתי שבאנו בכוח מצומצם... אז שהלכנו בדרך חזרה עם ספר התורה לכיוון הארון שאלתי
את נמרוד אם כשיהיו לי ילדים הוא גם יבוא איתנו לכותל, הוא מיד אמר כן בלי להרחיב, הוא הבין היטב
!למה התכוונתי. אחרי ולפני הכול, אנחנו נפש תאומה
מכתב מס' 4: אבא צוקהרה
27.1.2009
("כשהטלפון צלצל באותו יום שישי בשעה אחת עשרה וחצי, בדיוק כשחזרתי מאימון וקולו של אלי ("דוד קום
נשמע מהצד השני כבר היה ברור לי הכיוון. בחצי אדישות, עם שליש אנחת דאגה ופרקטיקה במעט
אחוזים שנשארו התקלחתי במהירות (אבל לא מדי) והתארגנתי ביעילות (אבל לא רבה) לכיוון בית החולים
תל-השומר. בדרך שאלתי שוב את אלי כמה המצב רע? אם יותר או פחות מפעם קודמת? והאם להגיע לאותו
חדר המיון כמו לפני 14 חודש בדיוק. אז, אבא שלי נהנה ממפגש עם האספלט בקטע הכביש שבין נשר
.לגינתון, כאשר הגלגל הקדמי שלו מלטף את האחורי של חברו לרכיבות הסופ"ש וזורק אותו למרכז הכביש
.בפעם ההיא, רק בנס לא הגיע רכב וגמר את הסיפור
את אבא מצאתי במיון המרכזי של תל השומר מגורד מהרגליים עד הראש, עם שאריות קסדה מפורקות
.צמודות למיטתו, יד מקובעת ובעיות זיכרון. הוא שאל אותנו עשרות פעמים (לפחות) מה קרה לו ואיפה הוא
ועכשיו שוב, עכשיו אני שוב חוזר לאחד הרגעים הפחות מכוננים של תחילת המהפך, המהפך בו מהבן הנתמך
.כל השנים על ידי ראש השבט - הצ'יף הפרטי שלי והחבר הכי טוב שלי הופך להיות נסעד ותלוי
אני רואה אותו שוכב שם עם הפנים מגורדות אחרי שהתפוצץ לו הגלגל הקדמי בירידה מאשתאול. כמעט 10
דקות שכב שם מחוסר הכרה, ואז הליך הפינוי המוכר עד למפגש החוזר עם המיון המרכזי ואיתנו, בני
המשפחה. אני מסתכל עליו ומפליג במחשבות רעות תוך שאני מפעיל את כל תרגילי החוסן המנטאלי
.והפסיכולוגיה שבדרך כלל עובדים
בשלב הראשון אני מדחיק, אחרי זה אני פרקטי ורק אחרי שנגמר אני בוחר להתפרק מדאגה. אחרי ולפני
הכל האיש הזה ששוכב שם מטושטש ומבולבל, לא יודע מימינו ומשמאלו - הוא אבא שלי, האבא היחיד שיש
.לי! ולפי מצב האבות בשוק כנראה שגם האחרון שיהיה לי
ראש, צילומים בכל הגוף תוך כדי CT ,ההליך במיון הוא רגיל ומוכר לנו, מיון ראשוני, ניקוי הפצעים
.טפטוף משככי כאבים
אנחנו בין לבין, מנסים להשתלט על המצב ועל עצמנו ומחייכים לרופאים את "חיוך מספר 7" המפורסם שלנו
שאולי יעזור בקדימות לתורים. מצד שני יש רופאים ואחים בבית החולים שבכלל זוכרים אותו מהנפילה
הקודמת. באזורים האלה של היקום, אבא שלי כבר ממש בדרך להיות 'סלב'. הבעיה היא, שהוא לא זוכר
...אותם ...בגלל הנפילה כמובן
לאחר שחלפו כל הבדיקות מניין הפציעות הוא כדלקמן: 1 זעזוע מוח, 1 מכה כואבת בגב ללא שבר, 1 שפשוף
רציני בכתף (כי את הלא רציניים לא נחשיב לו), 1 שבר פתוח בלסת תחתונה ובעיקר 1 אלוהינו שבשמיים
,ובירידה מאשתאול שלא גזר עלינו משהו יותר רציני כי באמת שאין לי זמן, כוח ויכולת מנטאלית, עכשיו
.בדיוק עכשיו, בתחילת החיים שלי להזין אותך בכפית וצינורית ושאר העזרים למיניהם
!?הבנת
אבל בעצם מה אני רוצה? מה אני מתלונן? הרי אחרי הכל הוא רק לימד אותי לרכב על אופניים בכיכר
המדינה, כשרדף אחרי ואמר לי שהוא מחזיק אותי למרות שבכלל לא היה בטוח...הרי אני הוא זה שהוריש
הקלאסיות שלי שיעשה קצת כושר, ומאז נדבק בחיידק שלוקח אותו KLEIN -לו בשנת 2000 את ה
פעמיים בשבוע לפחות הרחק מהבית, להרגיש שהוא בן 16 או משהו. הרי כשהתחילה סצנת הסטריט והאורבן
בתל אביב, זה אני שלקחתי אותו עם אופני ההרים שלו לקפוץ מספסלים ולגהץ את המדרגות של כיכר אתרים
,לכיוון חוף גורדון תוך כדי צווחות שמחה ,אושר, גיל וטיפשות ששמורה לגיל הנעורים בלבד
אולי בכלל, מצד שני, אלו הדברים ...Never never land -ולאבא שלי שמאמין בחיי פיטר פן ב
שעשו אותי כ"כ מבועת למראה המרוטש שלו והמחשבות הרעות של מה היה יכול לקרות. המחשבה החצי
אמיתית חצי מודחקת שבכלל לי יש חלק בכל הסיפור הזה. שהוא, האיש שמאגד מסביבו את כל
...המשפחה, החברים, העסק המשפחתי שלא לדבר על הומור ודרך חשיבה כזאת... לא יודע איך לומר
.פקצ'ית' כזאת... גרמה לי לחשוב טוב ולהתבגר ולו לרגע בעשר שנים לפחות'
הימים חולפים ואיתם הכאבים שוככים, הניתוח לקיבוע הלסת עבר בהצלחה לא לפני שאבא זכה בפלטה
עם 7 ברגי טיטניום קטנים שיהיה מה לספר לחבר'ה. הזיכרון כבר חוזר לאיטו לשלבי A קטנה בצורת
מאה אחוז (ובואו נאמר שגם פה הכל יחסי ועל אחוז לכאן או לכאן לא תתבעו אותי) וכבר מתחילים לראות את
הסוף. אפשר לומר ליתר דיוק, שכרגע מה שמסתיר את הסוף זו ערימת יוגורטים עם קש, שייקים, סירי
מרק, מערבל מזון וקונטיינרים של גלידת "אייסברג" ,"כי מה אתם רוצים, הרי הרופא בעצמו אמר לי שמותר
"!?לי גלידות
כל אלו יעברו בקרוב, גם הוא וגם אני וכל חבורת יום השישי תשכח מהצוקהרה, פליק פלאק עם בורג כפול
כולל ברגים בלסת) לא כולל נחיתה מוצלחת, ונחזור סביר להניח לרכוב מלאי חוסר אחריות. מירב תחזור)
.לישון בשקט ולא באלכסון וגם הכלב שלנו יוותר על צואה בחדר השינה כאקט מחאה על חוסר תשומת לב
אצלי הדברים האלה רק מחזקים את הצד המרגיש ומעוררים בי את ההבנה המודחקת על היום הלא רחוק
.בו אצטרך לקחת אחריות. כבר דברתי איתו על זה שיצטרך לקחת יותר רגוע ואולי לוותר על רכיבות הכביש
הוא בתגובה אמר שהוא לא זוכר על מה אני מדבר בכלל ושהוא רק שמע שפתחו סינגל חדש בבן שמן, אה
...כן, ולמה לעזאזל עוד לא תיקנתי לו את הגלגל הקדמי כי ביום שישי החבר'ה נפגשים ב8 בנווה שלום
מכתב מס' 3: הבוקר הוא שיקול
20.1.2009
איך שהוא מצלצל אתה מנחית עליו כזאת מכה, אתה עושה את זה מהר וחד בשביל לא להעיר את כל הבית
...ובעיקר בשביל שאף אחד לא ישמע באיזה שעות אתה מתעורר, כדי שלא יאשפזו אותך
ואז יש את השנייה הזו, נקודת התורפה הזו, ההתבלטות הרגעית הזו - איך להתמודד עם זה, או במילים
!אחרות - הבוקר הוא שיקול
אז בואו נחדד - אתה מרים את הראש ומודד דופק בוקר. אם אתה בן-אדם רגיל ושפוי אתה מוותר על
המנהג המוזר הזה ועובר לשלב ב' של ההתמודדות. כאן, בדיוק כאן נמצאת נקודת ה"שיקול" שאם נפלת בה
...היום כולו עשוי / עלול להשתנות
.הבעיה הזאת מוכרת לכולם - רוכבים תחרותיים או חובבי רכיבות סופ"ש, הייטקיסטים או משוחררים טריים
כולנו מגיעים בשלב זה או אחר לנקודת השיקול וכאן אני חייב לתת את הטיפ שלי לעניין- פשוט לא להפעיל
אותו, את שיקול הדעת. פשוט לקום! אם לרגע אחד התלבטת, הרהרת , תהית או הפעלת הגיון בריא, זה
ברור שתישאר במיטה שלך. אחרי הכל, איזה בר דעת יוותר על הפוך ביום שבת ב-5 וחצי בבוקר (כן , יש
שעה כזאת גם בשבת) כשהוא יודע בדיוק מה הטמפרטורה בחוץ. ומה שהוא לא יודע זה, שהכל כבר רטוב
ובקרוב גם החריץ של התחת שלך יהיה רטוב מהשפריצים של הגלגל האחורי. איזה בר דעת יקום מבלי
להסתכל אחורה, כשהוא רואה את המיטה שלו חמה ונעימה ואותה מכורבלת לו בתוך השמיכה. לפעמים
היא פוקחת עין עצלה במבט מרחם שקורא לך לחזור אליה – אל תסתכלו אחורה. אם תסתכלו, תפסידו. היא
צריכה להיות ממש לא משהו בשביל שתעדיפו ת'שפריץ מהגלגל אז פשוט אל תסתכלו. ואז שלב
ההתארגנות. תעשו לעצמכם טובה, כבר עברתם את השלב הקשה, אז תכינו בגדים בערב שלפני על הספה
בסלון. אם תחזרו לחדר לקחת בגדים, יש סיכוי שתחטפו כפכף לפנים כי מי שמעיר אותה ברבע לשש
,כנראה שמגיע לו וחוץ מזה שאם תחזרו לחדר, אתם עשויים ליפול שוב ולכן- הכל בסלון ומה שלא, במטבח
!העיקר שהכיוון יהיה ה ח ו צ ה. החו-צה
אם תוך כדי ההתארגנות תחשבו על הרכיבה המפרכת, גם הספה היא מקום לנפילות. זה אפילו יכול להיות
יותר גרוע, כי אם הספה הכריע אתכם, אתם עלולים להיקלע לריב עם ההיא מהכפכף בעקבות 'פאק' באמינות
?"וזה שאתם כבר לא נהנים לישון איתה. תיזהרו, שנייה אחר כך היא צריכה לשאול "מה צבע העיניים שלי
...ואז אתם באמת גמורים. אז קבענו, תוך כדי ההתארגנות רק מחשבות חיוביות והדחקות
אחרי שיצאתם מהבית, המצב הרבה יותר פשוט בעקרון כי אתם כבר בתנועה. בשלב הזה סביר להניח
.שתשכחו כבר מקשיי היקיצה. אלו הרגעים הכי יפים ביום - הכל נקי ושקט, ללא ריח אגזוזים וקולות צפצופים
.אפילו היער עוד לא התעורר וזה רק אתם עם האופניים, כובשים את המטרה היומית שלכם
כשתחזרו הביתה תרגישו סיפוק עצום! תבינו שעשיתם את הדבר הנכון וזה יספק לכם מקור אנרגיה
!לבקרים הבאים. אז תזכרו שהבוקר הוא שיקול, אבל תקומו בכל מקרה
דרור
"נכתב בהשראת שירו של שלומי שבן "מסיבת גג *
מכתב מס' 5: אני מוכן לבחירות
5.2.2009
מהרגע שאני זוכר את עצמי, ואולי אפילו קצת לפני זה, אני צריך לבחור. בגדול אין לי בעיה עם הקונספט
הייחודי הזה. להיפך, אני מעדיף את זה ככה. אני מכיר כמה ילידי ברית המועצות לשעבר,להם הפריבילגיה
,הזאת לא כל כך ברורה מאליה. כבר בגיל 5 וחצי בחרתי איזו אחות תיתן לי את הזריקה היומית. כי אז
שהייתי מאושפז עם דלקת קרום-המוח, אף אחד לא יכול היה להאשים אותי שהבחירה בדפי, האחות
.הבלונדינית היפה ביותר במחלקה, הייתה נגועה בזרע של סקסיסטיות
זה המשיך גם אחר כך: במשפחה המפנקת שלי שנתנה לי אפשרות בחירה בין המבורגר פה או מסעדה
מזרחית שם; שלא לדבר על מאות החוגים בהם בחרתי בשבוע אחד, ולכולם בחרתי להירשם מיד לאחר חוג
ניסיון שנתן לי הרבה ניסיון כבר בגיל 8 וחצי בערך. את הוריי הפכתי לנהגי מונית כמעט, אבל זה לא היה
,ממש מבחירה. את הבחירה בענפי ספורט, בשעות צפייה מול המסך המקולל הזה, בשעות בהן הלכתי לישון
בלאן ניסע לחו"ל בחופש, האם אבלה את הסופ"ש הזה אצל אמא או אבא, האם ללכת לשיעור הראשון בבוקר
'או סתם לעשות סיבוב על האופניים ואם בכלל לגשת לבגרות כי הבחירה בחוף 'מציצים' עם ההיא מעירוני א
הייתה נראית לי עדיפה יותר. את הכל בחרתי. ואתם יודעים מה? אם יורשה לי, נראה לי שעד כה בחרתי לא
רע. אז מה? אז למה להרוס לי? למה לשים לי עכשיו את האפשרות לבחירות, כשבכל מקרה, מה
!?שאבחר (ואבחר!) לא ממש ישנה, ישקף, יחזיק מעמד או יהווה למישהו סיבה להיות אמיתי, נכון וטוב באמת
...ואולי בכלל בזה טמון הכל, בדרך קבלת ההחלטות שלנו, של כולנו
אנחנו, היהודים, לא ממש מנהלים, אנחנו יותר מתנהלים, מקטן עד גדול. יונתן גפן כתב פעם ש"רק דגים
,מתים שוחים עם הזרם" אבל בסופו של דבר כולנו כאלה. קופצים על העגלה הגדולה של החיים ודוהרים איתה
מי יותר ומי פחות. אז בקרוב ממש, באמצע החורף הכי קיצי שאני זוכר, כולנו נמהר לקלפי כדי לעשות זאת
שוב - לבחור. אני מן הסתם יודע בצורה טובה מאוד להסביר לכם למה אסור להצביע למנהיג כזה או אחר, אבל
אני אתקשה לשכנע אתכם לבחור בבחירה שלי. אולי כי הבחירה שלי, כמו אצל מרבית הציבור, היא
הרע במיעוטו... זה זורק אותי המון פעמים לשאלה אולי הכי ישראלית שיש (אחרי "איזה חומוס הכי טוב
...?לדעתך?") למה אנחנו? ולמה דווקא כאן
לפני שנתיים וחצי נסעתי למחנה אימונים באיטליה עם עדי "פאנק", מכונאי העל שלי. באותה תקופה
בדיוק התנהלה מלחמת לבנון ה-2. ה- 'פאנק', שהוא חרדתי מעודף אינפורמציה, ניהל מערכה קשה נגדי
חרדתי מחוסר אינפורמציה) על הדרך בה ננהל את המלחמה הזאת הישר מסן מרטינו שבאיטליה. בסוף)
בחרתי לשים אוזניות במקום רמקולים במחשב הנייד שלי ולשמוע גל"צ כמה שבא לי. רק שהבעות הפנים שלי
,לא נתנו לעדי שום מנוח (ואולי קצת הגזמתי איתן בכוונה, כדי לגרור ממנו תחנונים שאספר לו מה הולך
.(למרות שרגע לפני הוא השביע אותי שהוא בכלל לא רוצה לדעת מה קורה ושאני לא יעיז לספר לו
." 'באחת הנסיעות הארוכות שלנו אמר לי עדי "יש לי נוסחא לשלום בטוח- 'פחות חיילים, יותר רוכבי אופניים
מה אתם אומרים על זה? ממש קמפיין, לא? אולי אנחנו, רוכבי האופניים, נאמץ את זה. בכלל, נקים מפלגה
...של רוכבי אופניים. גם ככה רוב המפלגות לא עוברות את אחוז החסימה, ואם ליברמן ובלילה יכולים
אני חושב על זה לא מעט, ואין לי מסר ברור בצורה חד משמעית. אני אחד מאחרוני אוהדי השלום ואני די גאה
?בזה אפילו. תראו אני לא מתכוון לשלום! רק כזה "שלום חפיף", בקטנה.. מעין "שלום, שלום, מה שלומך
.איך אתם?". כזה שלום... הוא כנראה לא ממהר להגיע ואנחנו כנראה גם לא עושים ממש כדי לקדם אותו
בינתיים הם ימשיכו להתחלף הרי, ואנחנו נמשיך לעשות מה שאנחנו עושים הכי טוב- לבחור. אז כבר
?החלטתם במי אתם בוחרים? אתם מוכנים בכלל? רוצים בחירות
.אני מוכן לבחירות. אני בוחר בעדי 'פאנק'! פחות חיילים, יותר רוכבי אופניים
מכתב מס' 6: תרופות סבתא
13.2.2009
כבר באמצע אימון השבת הרגשתי שהיא הולכת להגיע. על מנת לקבל אותה בכבוד המגיע לה, ביצעתי את
פנית הפרסה וחזרתי הביתה מלא תסכולים. חבר שלי שראה אותי בדרך, אמר לי שאני לא אשכח להתלבש חם
כי חיידקים מתרבים בקור. נכנסתי הביתה ולבשתי מייד גטקס, טרנינג, פליז, ודובון צה"לי כדי למנוע
מהחיידקים להתקרר על חשבוני. את היום העברתי בטשטוש קל מה שגרם לאבא שלי לזנק עלי עם
...טיפות 'אקוניטום' הומאופטיות, שיחזקו את המערכת החיסונית כמובן
בבוקר כבר קמתי הפוך לגמרי, והלכתי לרופא הספורט שאמר ש"מדובר בברונכיטיס", ונתן לי מיד זריקה קטנה
הרגשתי מחוזק ומחוסן ונסעתי הביתה, לא לפני שעצרתי במיץ-בר השכונתי כדי לרכוש לי .C קטנה של ויטמין
כוס בריאות של מיץ תפוזים ובננות טבעי וסחוט במקום. "זה בריא מאוד", אמר לי ה'דוד' מהמיץ בר, "אבל
הבננה מבטלת את התפוז, זה ידוע זה...". הרגשתי טיפש שלא ידעתי על הביטול מן הטבע, ולכן הזמנתי מיד
.עוד כוס מיץ תפוזים בלתי מבוטלת, לקחת הביתה כדי שאוכל לשתות אותה מיד שהבננה תצא בדרך הטבע
בבית כבר חיכתה לי אשתו של אבא עם בצל קצוץ, כף דבש, מעט שום וחצי תפוז טחונים בבלנדר. לא יכולתי
.לסרב לה, אז שתיתי את משקה הדמים הזה. "הריח נורא" טענתי בשארית הקול שנשאר מהברונכיטיס
."לא בעיה" אמרה מירב, "אתה צריך לאכול פטרוזיליה להעביר את הריח, זה גם מצוין לך למערכת העיכול"
,עד שעיכלתי את המיץ והבצל, אז מה זה קצת פטרוזיליה. אני חייב להודות ש18 ענפים לא העבירו את הריח
אבל העבירו לי אחר הצהריים שלם כדי להוציא חתיכות ירוקות מהשיניים, ואני יכול להישבע לכם שפטרוזיל
...אחד עדיין תקוע איפשהו
.אחרי הסאגה הנוראית הזאת סוף סוף עשיתי דבר אמיתי של חולים, ונפלתי למשכב של שעה וחצי
לצערי התעוררתי לקול דפיקות בדלת, כי השכנה שמעה שאני חולה ובאה להביא לי תה קמומיל עם דבש ולימון
וגם המליצה לי לגרגר מי מלח חמים במיוחד כדי להקל בית הבליעה, ובכלל - זה הורג את החיידקים. לא
יכולתי שלא להקשיב לה, וניגשתי מיד לטקס הגרגור מעל הכיור. בטעות בלעתי קצת מים מה שהעלה את
ריכוז הנתרן בגוף שלי, ואילץ אותי לשטיפת קיבה כמעט. אחרי שהיא הלכה נשמתי לרווחה, אבל לא להרבה
זמן, כי אז הגיעה אמא שלי עם סיר מרק כי "איך זה יכול להיות שאתה חולה ולא תאכל קצת מרק עוף". אני
נשבע לכם שאני מתכוון ליצור קשר עם דוקטור אמט בראון ומרטי מקפליי מהסרט "בחזרה לעתיד" כדי
'לחזור אחורה בזמן ולתפוס את השקרן הזה שהמציא את הסיפור עם המרק עוף, בטח היה לו 'מרק בר
איפשהו לפנה"ס והוא טחן לכולם את השכל עם זה. בפועל זה לא ממש עזר אבל המכירות היו פיצוץ ומאז
.אנשים מתים על זה. עלי בכל אופן, זה לא עובד
אמא שלי התייאשה והלכה וכך נשארתי לבד, הייתי בטוח שעכשיו אחרי שכולם הלכו אני אצליח לנוח קצת
ואולי אז, רק אולי, ארגיש קצת יותר טוב. ככה נפלתי למשכב והתעוררתי אחרי 12 שעות משתעל ויורק את
תוך תוכי. מחרחר ונושם מבין פתחי הנזלת. אני לא מבין את זה. אנחנו בשנות ה2000, הטסנו בן אדם
לירח, פיתחנו אטום, המצאנו את הפלאפל. אבל ברונכיטיס ושפעת אנחנו לא מצליחים לנצח. אחרי שהסרתי
מעלי את ערפול הבוקר צלצלה חברה טובה בדלת, היא ראתה ב"ספר הפנים" (פייסבוק) שאני חולה והחליטה
לבוא לבקר. סיפרתי לה על כל התרופות סבתא והיא אמרה לי שהכול שטויות, שמה שאני צריך בעצם זה רק
חיבוק חם ואוהב, ביקשתי ממנה אחד והיא אמרה שבשמחה, אבל קודם אני חייב להרתיח כורכום בסיר ולנשום
את האדים, כי זה פותח את קני הנשימה ומקטין את הסיכוי להידבקות, ורק אז היא תסכים לחבק אותי. מוכה
גורל ואגו חזרתי לרופא. הוא אמר לי שמדובר בברונכיטיס מסוג אחר קצת - "ברונכיטיס של שבועיים", ואין
,מה לעשות זה יעבור.... אתם מבינים את זה? ברונכיטיס של שבועיים. החיידק מגיע ,סופר 14 יום בול
...מעביר כרטיס וממשיך הלאה
בדרך הביתה עצרתי שוב ב 'מיץ בר', ה'דוד' שזיהה אותי כבר שאל אם אני עדיין חולה. אמרתי לו שיש
לי "ברונכיטיס של שבועיים". להפתעתי הרבה הוא הכיר את זה, ואמר שגם לבת של בת אחותו היה כזה
ובמקרה הזה אני חייב לעזוב את התפוזים ולשתות שייק של גזר, ג'ינג'ר וכף וחצי שמן זית (ועל הקטע הזה אני
...מוכן להישבע). אמרתי לו שיכין לי שניים כאלו ונסעתי הביתה מהורהר ומג'ונג'ר
אחרי שבוע של שמונה סוגים של תה, שלושה סוגים טיפות הומאופטיות, חמישה סוגים של מיץ טבעי
חיבוק אחד והרבה,C בהרכבים שונים, שניים נשימת אדים מעל הסיר, ארבעה סוגי מרק, שלוש זריקות ויטמין
ג'ינג'ר אני מתחיל להחלים לאט לאט. סבתא שלי שנפטרה בגיל 85 ועישנה כמעט עד יומה האחרון לא
האמינה בכל זה. אבל היא לא הייתה כאן כדי לעצור אותם ולספר לכולם שאין סבתא שבעולם שתעצור
!את הברונכיטיס של שבועיים
מכתב מס' 7: חוזר אליך
23.2.2009
אני מביט אחורה 17 שנה כמעט, ורואה את אופני הכרו-מולי נטולי בולמי הזעזועים שלי, מאובזרים בגלגלי
שיניים שלא היו מביישים בגודלם את צלחות האוכל של זהבה ושלושת הדובים. הברקסים שלי אז לא היו
הלבנה "ROUND GEAR" -מצליחים לעצור אפילו עגלת סופר מקרטעת. אני רואה את קסדת ה
מקלקר מוקצף עם ציפוי פלסטיק זול. כשחבשתי אותה אז על הראש שלי, זה היה נראה יותר כמו אבטיח
.שדהה בשמש
אני סופר באותן 17 שנים אלפי חוויות אופניים, מאות תחרויות בכל העולם וסיטואציות שאני לא יכול לראות את
:עצמי בלעדיהן. אני מעביר בראש מפגשים עם אנשים יוצאי דופן, איתם רכשתי חברויות בזכות האופניים
קית' בונטרגר, נמרוד כהן, עדי 'פאנק', דרור בראון ועוד אישים רבים שחדרו לי ללב, ושהמפגש איתם הוא לא
,פחות מזכות. עבודה עם אנשי מקצוע מ ע ו ל ים כמו מיכל יערון, ענת אייל ("פוקהונטס") ורפי ווירשובסקי
,שעם השנים כבר הפכו להיות 'חברי בטן' שלי, וכאשר אני מגיע לעבוד עם כל אחד בתחומו אני נשען אחורה
.נרגע ויודע שיהיה בסדר, ולא רק בזכות הידע המקצועי שלהם אלא בזכות הלב הענק והתקשורת הטובה
אני סופר 17 שנים בהן אני ממרר להורים שלי את החיים עם החלום הזה, שלהם נראה יותר כמו חלום
,בלהות בספורט, שעד לפני רגע אף אחד לא הכיר בכלל. אני סופר 17 שנות רכיבה, 13 שנה מקצועיות
מתוכן 6 שנים מקצועניות ועונה רביעית שמתחילה בקבוצה מהדרג הראשון. אני לא מסתכל על ההישגים כי
אלו כמעט לא מרגשים אותי. הצלחות באות לי קצת כמובן מאליו כי ככה הרי זה צריך לקרות בעיניי. אני
מסתכל יותר על הכישלונות מהם נבניתי, מסתכל אחורה ומתמלא שמחה, גאווה וזיכרונות שאין כמותם בשום
אורח חיים בעולם. אני מסתכל על עצמי ומישיר מבט, ואז אני רואה את עונת 2009 שעומדת בפתח ותתחיל
.מיד, ביום שישי ה-27 לחודש עם הטור של קפריסין באופני הרים. העונה הקרובה משדרת לי משהו אחר
אני מרגיש זרקור שמאיר לי ישר אל בית החזה כאילו הייתי דובון איכפת-לי קטן וורוד. אני חי את החלום שלי
.כבר שנים רבות אבל מבחינתי הכל בעצם מתחיל עכשיו
אומרים ששיאו של רוכב אופניים הוא בין הגילאים 27 ל-34, והרי בדיוק הגעתי לגיל. שלא תבינו לא נכון, לפני
,כל עונה יש בי רגשת חזקים של היכולת להצליח ולהתקדם. אך השנה זה אחרת. אולי הגיל, הניסיון
!השלמות והרגשות האמיתיים שעכשיו אני עושה את הדברים בדרך הנכונה, הנכונה לי
פה לא מדובר על תוצאות והישגים, מדובר על דרך חיים כמקצוען. כבר בלוגים רבים אני "שופך" את המעיים
שלי לפניכם על נושאים שונים, אך מהשבוע הבא, אלו ישתנו לכתבים מתוך עונת המרוצים. מתוך עשרות
( שדות תעופה ומטוסים קטנים וצפופים, מתוך אימונים ספציפיים לחידודים ותיקונים, מתוך הצלחות (בע"ה
והנפות ידיים, מתוך אכזבות רגעיות שיזכירו לי מי אני ולמה באתי לכאן בכלל. עם את החפירה שלי שאני מצייר
על הרגל, כדי להזכיר לעצמי שבחרתי בספורט הקשה בעולם, וכל מטר של התקדמות הוא חפירה אין סופית
של כאב ואושר. אני שאוהב לרכוב כל-כך, אוהב להגדיר את עצמי מתוך כל הספורט הזה (וגם קצת אוהב
להגיד הרבה 'אני') מחכה לך עונת 2009 שתתחילי כבר, כי יש לי 17 שנים של סיבות לדעת שאני אוהב את
מה שמגיע. הרי "אני, מכיר אותך מאדאם לא מאתמול", וכל שנה אוהב אותך יותר. חוץ מזה, שאחותך
הקטנה השאירה לי חשבון פתוח מ-2008 אז נראיתי כמו הרבה כלום עם מעט משום דבר ורק ניצוצות של
! סוף עונה שהזכירו לי שבן אדם לא טועה 17שנה ברצף
יאיר גרבוז (סופר, צייר ופובליציסט) שהוא בן דוד של אבא שלי, אמר לי לא מזמן "אם אתה עושה משהו לאורך
זמן וכולם מרימים גבה ורומזים לך שאתה צריך להחליף את העשייה שלך, תמשיך עם זה, אתה כנראה
"!עושה משהו נכון
אני חוזר אלייך עונת תחרויות, שמח ורגוע מתמיד, ובעיקר מתגעגע לדברים שחשבתי שכבר עייפו אותי. משהו
כמו בני זוג שמגלים את האהבה שלהם מחדש, קצת אחרי שהילדים עזבו את הבית. את מחביאה בטח גם
.דברים שאשנא ורגעים בהם אקלל אותך, ובעיקר מחביאה דברים שאני לא יודע מה הם, ורוצה כבר לגלות
בגדול את, בבסיסך, נראית אותו הדבר כל שנה, זה רק אני שמשתנה על פנייך. אז בואי נעשה עסק: את תתני
!?את שלך ואני את שלי, נראה כמה כמה ייגמר
אליפות ישראל 1995, אני משמאל עם חולצה ורודה מספר 302
מכתב מס' 8: קיבלתי נשיקה
16.3.2009
אני לא רוצה אותה. בכלל קיוויתי שלא תבוא. כשהיא באה, רציתי לעוף פשוט. הרגשתי שאני נופל אחורה עם
הכסא שלי כמו בסרטים המצוירים, שאחרי הנפילה, הכסא ואני נמשיך לתוך הרצפה, לבור דמיוני שיקבל
.את הצורה של הגוף שלי. אם זה היה תלוי בי הייתי חופר כזה בעצמי אבל העניין הוא, שאפילו לזה אין לי כוח
מי שמכיר אותה יודע מה אני מרגיש. מי ששמע עליה מחזיק בתיאוריות אין ספור, שיטות שונות ומשונות
לגרש אותה אבל אני מכיר אותה היטב, היא כבר הייתה אצלי פעם והלכה. הבטיחו לי שלא תחזור יותר אבל
זאת כנראה תיאוריה שהיא לא מכירה. היא הרדימה אותי לפני כמה ימים ל-11 שעות רצופות וכמה שעות
אחרי שהתעוררתי היא הפילה אותי שוב לשנת צהריים. יום אחרי זה היא העירה אותי אחרי 5 שעות שינה
ושלחה אותי למסלול של משגב, שם היא לא השפיעה עלי בכלל, אפילו הרגשתי טוב אבל יום אחרי זה היא
שוב העיפה אותי למקומות כואבים שרק היא יכולה. קראתי לה לצאת, לא באמת חשבתי שפנים מול פנים
היא יכולה עלי אבל פנים מול גוף כנראה שכן. אני יכול לזכור פעמים שהפסדתי אבל אני לא יכול לזכור אפילו
פעם אחת שלא יכולתי להלחם. עד שגיליתי שזאת באמת היא והיא לא מסתתרת מאחורי איזה שם אחר או
,נסיבות מקלות... זה אומנם עלה לי בשבועיים של אימונים נוראיים חסרי תועלת בהם הרגשתי אחוז דיבוק
זה עלה לי גם בכרטיס טיסה + שהות בקפריסין ומחיר של טור כושל ומשפיל במיוחד. את כל אלו הייתי
מוכן לספוג, יודעים מה, אפילו כפול. רק שתעזוב עכשיו, אבל זה כנראה לא יקרה כל כך מהר. כשהיא באה
אליך, "מחלת הנשיקה", אתה מחוץ למשחק לחודשיים לפחות. בזמן של קריירה זה לא הרבה, בטח אחת
!!!ארוכה כמו שלי. בזמן של עונה ועוד אחרי עונת 2008 המקוללת זה "פאקינג" נצח
ככה מצאתי את עצמי מחכה ביום שני לתוצאות הבדיקות שיגיעו מקופת החולים, לא לפני שהייתי צריך
...לסור למשרדם" על מנת לקבל את ההפניה לבדיקה באופן אישי- כ ב ו ד !, לסור? לסור שאלתי את עצמי
אני נראה לכם כמו אחד ש"יסור" לאן שהוא. זאת פעולה שאדם רגיל עשוי לחלות רק ממנה אבל את
ההגעה לקופ"ח עברתי בהצלחה יחסית. את האחות המקצוענית שפירקה לי את הווריד בשביל להוציא לא
פחות מחמש מבחנות (אולי היא לקחה אחת ספר לנכדים או משהו) לא לפני שאימתה אצלי את העובדה
אני נשבע לכם בכרטיס קופ"ח .D שהבאתי ניר כסף מהבית בשביל לעטוף את המבחנה של בדיקת ויטמין
שלי שלא פספסתי תשלום חודשי של 26 שקלים חדשים מימיי אז באופן הגיוני קיוויתי שלפחות הניר כסף
,למבחנה יהיה עליהם . זה לא עקרוני מבחינתי אבל כמו שאני לא מבקש מהאחות שתשמן לי את השרשרת
שהיא לא תבקש ממני להביא ציוד מהבית. עוד רגע הייתה מבקשת שאביא גם את המחט איתי ורק היה
חסר שהרופא ייכנס וישאל אם יש עלי סטטוסקופ ספר (שלא לדבר על המזכירה עכשיו, כי דיו למדפסת - בטוח
.(אין לי
בכל מקרה, את השאיבה עברתי, לרגע אומנם היה נדמה לי שהיא מכניסה לי במחיר הכל כלול גם שאיבת
...שומן אבל כנראה ששכחתי להביא מהבית מיכלית לאיסוף שומן או משהו
מהרגע שהגעתי הביתה לא עזבתי את אתר האינטרנט בו אפשר לראות תוצאות. מאז שיש לי קוד אישי
ו"סיסמא ראשונית" אני גולש שם כל היום וגם דוקטור הרצוג לא יעצור אותי! ראיתי באתר הזה דברים שלא
יאמנו, אחרי שעות שניסיתי לעקוב אחרי הילד המעצבן מהפרסומת ובדקתי איך אפשר לעשות חוקן ביתי
הרגשתי שהדבר הנכון יהיה להזמין תור ישר דרך האתר לבדיקת עיניים כי הגלישה שם ממש הרגה אותי. מה
גם ששוב התחלתי להרגיש עייף ואז גם קפצו התוצאות הראשוניות... זה משהו כמו המדגם של מינה צמח
.(...דקות לפני סגירת הקלפיות, רק שאצלי הסתמן משהו הרבה יותר גרוע מביבי (נראה לי
לאחר שליחת אין ספור מיילים וסיעור מוחות עם צוות מומחים מסתמן שהחיידק כבר לא שוכן בגופי אך ניתן
לראות בוודאות שהוא לא עזב מזמן. כרגע אני יכול לדווש, אבל רק קל מאוד, אני יכול לרכוב כמה זמן שאני
רוצה כל עוד אני לא עובר 90 דקות, על תחרויות אני יכול לחשוב אבל רק מסוף אפריל במקרה הטוב וכל
.רגע שאני מרגיש עייף או כאבי שרירים אני חייב לנוח
אני בטוח שזאת אחת מהמכות הקשות שחטפתי ויודע שכשאקום ממנה אעבור משוכה גבוהה במיוחד. אם
מישהו מנסה לבחון אותי אז שידע שצריך הרבה יותר מאיזה נשיקה רטובה במיוחד... אם מישהו צריך ממני
...משהו זה הזמן לבקש רק אל תעלבו אם אירדם באמצע
."...בינתיים, אשמח אם תדקלמו איתי ביחד "אויש כואבת המכה, אימא קחי ממני את הנשיקה
"מכתב מס' 9: "המיטב
8.4.2009
מבין שעות הבוקר חסרות המעש בימים של חצאי אימונים אני מדפדף בין ערוצי השעמום הבלתי נלאים, אני
מנסה להיאחז במשהו שישרוף לי לפחות שעה אבל לצערי ללא כל הצלחה. בין כותרות הערוצים בממירי
אני מוצא את הכותרות המוזרות ביותר שיכולות להיות. האם ידעתם שיכול להיות new age -ה
דבר כזה "שורדות בבית"? מבחינתי הן שורדות שם הרבה פחות טוב ממה ששרדו על האי... מה שכן, הייתי
...רוצה מהן טיפ או שניים על איך לשרוד בבית כי אני כבר ממש מתקשה
אני ממשיך לדפדף וניתקל בתחרות הנצחית של הערוץ המתחרה, אני נחרד לגלות את אודטה המחזיקה
!בכותרת "אודטה המיטב", איך לעזאזל לתוכנית כזאת יכול להיות מיטב? ואל תגידו לי שהכל יחסי בבקשה
אני נעצר למספר שניות ונותן לה צ'אנס, נפלתי על טיפ "ענק"... איך להתמודד עם מכנס שהתכווץ במייבש
הכביסה שלכם? לפי ה'כהנת הגדולה' צריך לטבול את המכנס בדלי עם מים, לקחת מזרן, להדק את
המכנס הספוג למזרן העומד בשמש, לעשות במזרן חורים כדי שהמכנס לא יסריח והרי לכם מכנס
...מורחב מחדש... אז אם מישהו מוכן להצטרף לניסוי הוא או מאוד משועמם או סובל ממחלת הנשיקה
.לאודטה אני יכול להגיד שלא בטוח שהמכנס התכווץ או שאולי זאת היא שהתרחבה קצת
!מבחינתי בכל אופן זה ממש לא מיטב
אני ממשיך לערוץ 24 וצופה באייל גולן, הכותרת הפעם היא "המובחרים", נו באמת... למה לא לקרוא לזה
פשוט הנבחרים של אייל גולן ואז שכל אחד ישפוט לעצמו. לאחר שיפוט מהיר החלטתי להעביר לתוכנית
הבישול של ישראל אהרוני, קודם כל, זה היה המקום היחד שבו לא התעסקו בשריר של יוסי בניון ובנוסף
...כבר הרבה זמן שאני מת ללמוד להכין ברוסקטה על מצע עלי בייבי רעננים בתחת שלי
ממתי .VIP "כמובן שברכתי הגומל על כך שלא שילמתי תשלום "סמלי" על מנת לצפות ב"אח הגדול
...אולי מהימים שמאיה בוסקילה הפכה סמל סקס ?!?!?VIP ומנחם בן הפכו Turn off שימי תבורי, פנינה
.(גם שם ניסו ללקט את המיטב ומקסימום קיבלו "שכברב" (ראו ערך אורגיה במילון בעברית תקנית
כמובן שהרגשתי שאני חייב לעשות מעשה קיצוני לשיפור ההרגשה ומבין שעות אין ספור של גלישה
באתרי האינטרנט השונים לזיפזופי הטלוויזיה החלטתי לשים את פעמיי לעבר בית הקולנוע לצפייה בסרט
החדש עם ג'וליה רוברטס "משחק כפול". אני אומנם לא גידי אורשר אבל לאחר מעקב של העוקבים
והנעקבים, קבלתי סחרחורת מהעלילה המסובכת שלא מובילה לכלום. הסרט קיבל את הציון 6 בסולם
.אודטה המיטב
חזרתי אל המקלט מדפדף בגאווה אל ערוץ ביפ, הייתם מאמינים שאפילו 'אלף' חזר??? הבובה הצמרירית
.הזאת מזכירה לי ימים טובים יותר של 30 ערוצים ולא 90 למרות שגם אז לא היה מה לראות
שנים של תשלום מופרז בהוראת קבע לחברה ה"חמה" אך תמורה לאגרה כבר מזמן אין. אני שואל את האחים
שלי מה הם חושבים על טלוויזיה עם ערוץ אחד ואנטנה מתנדנדת?! ימי שישי עם קרבות האבקות של האחים
.ואן אריק שמנגד סרט בערבית. גם אז וגם היום לא הייתי מקדיש למסך יותר מ-10 דקות צפייה רצוף
לא פלא שכולם בתל אביב משתכרים כל ערב בחמישה עשר פאבים שונים. חלק קטן מהם עוד לובש
.מכנס שהתכווץ במייבש כביסה, זה רק בגלל שהחלק המזערי הזה עובד ביום ולא יכול לראות את המיטב
מכתב מס 10: מכתב ללימור
20.4.2009
אהלן לימור היקרה, מה שלומך? כבר הרבה זמן לא דיברנו ואני ממש מצטער ששכחתי לברך אותך על
ניצחונכם בבחירות וכניסתך לכנסת המי יודע כמה ובעיקר למה . חשבתי שעכשיו שנבחרת, (שוב) לשרת
.הספורט, זאת הזדמנות טובה לברך אותך ולשאול מה נשתנה
אחרי כל האיחולים- לימור היקרה, רציתי גם להזכיר לך את התמונה היפה שלך על הפודיום באתונה, להגיד
לך שיצאת ממש פוטוגנית ושכל החברים שלי מחו"ל שאלו אותי מי את. לכולם סיפרתי והם מאוד התפעלו
ששרת הספורט בכבודה ובעצמה באה להעניק את המדליה ולהצטלם, הם גם חשבו שזה אומר שמשרד
...הספורט בוודאי מקדם משמעותית את הספורט בישראל
רגע לפני שאת נכנסת למשרד החדש שלך וממש שנייה לפני שמכניסים לך את הכורסא הנוחה מעור ,את
!הוולוו המהודר והחסין מכדורים אך לא מביקורת, רציתי לבקש ממך שלא תשכחי אותנו הספורטאים
אולי לא שמת לב ,אבל שרת הספורט פה בשביל הספורט וכיוצא מזה –הספורטאים. אז אני יודע שאת קצת
לחוצה עם כל מיני הצעות חוק ,שבטח לא את תעבירי, וכל מיני בעיות בקואליציה שלא את תפתרי ובטח גם
מלא ראיונות בתקשורת ,שתצטרכי לתת, על היכולת שלך לקבל מינוי למרות שנבחרת במקום לא משהו
...-ברשימת הליכוד, אבל כל אלו לא חשובים. הרי לך חיכינו מאז הקדנציה הקודמת על מנת ש
תתחילי להזרים כספים לענפים השונים לפי כמות ההישגים, הפוטנציאל וכמות העוסקים באותו הענף, ולא רק
לפי אלו שסגרו איתך את הדיל לקלפי, או נראים לך מגניבים כמו כדורגל או ריקוד אומנותי על התחת . ועם
כל הכבוד גברתי השרה, פטאנק, זה לא ספורט! אז אשמח אם תוכלי לחוקק איזה חוק לחלוקה הגיונית
.של התקציבים על ידי הטוטו והועד האולימפי
אם בטעות יהיה לך קצת זמן פנוי, אולי תחשבי על פיתוח מתקנים כאלה ואחרים בערים מרכזיות, אך לא
פחות חשוב בפריפריה , עדיף שהילדים שלנו יסתובבו שם אחרי הצהריים ואולי ירכשו מיומנות כזאת או
אחרת ויתחנכו על ספורט וערכיו ולא על ג'וינטים וריחותיו או במקרה הטוב ירקבו מול מסך הטלוויזיה . אם
,זה יראה לך קצת חשוב אולי תוכלי לעשות משהו עם הרמה המזעזעת של שיעורי החינוך הגופני בבתי הספר
.על מנת שנגלה פה פוטנציאלים למדליות, כדי שתוכלי לקפוץ על עוד כמה פודיומים,ככה, שיהיה לך בכיף
אני יודע שהימים שלך כבר ממש התמלאו, אבל אולי, בלילה לפני שתירדמי תוכלי לחשוב על קידום ספורט
הנכים בישראל, שמביא לנו לא מעט כבוד ובחלק גדול מהמקרים, לספורטאים הנוטלים חלק בפעילות הזאת
...יש חלק בהגנה על ארצנו, המלאה בשרים מהודרים, הקופצים על פודיומים או משהו דומה
אולי לימור היקרה, תוכלי לתת את הדעת על גביה מופרזת של משטרת ישראל על אבטחת אירועים ?! כל
סגירת כביש או אבטחת טורניר טניס לילדות עולה כמו בית באיי סיישל שלא לדבר על משחק כדורגל או
כדורסל חבל שאצלנו שהמשטרה לא מבינה שעבודתה היא להגן על הקהילה ותרבות ספורט היא חלק
חשוב מהיותנו סוג של קהילה. את משכורת השוטרים תפתרו מהשותפות שלי איתכם בתלוש המשכורת
.אחרי שאתם מנקים לי ולכל בית ישראל 40 אחוז בממוצע
בנוסף, הייתי ממליץ לך לשקול מחדש את ההפליה "המתקנת" לטובת פיתוח ספורט הנשים בישראל, כי
ספורט נמדד קודם בתוצאות ולא כל הודפת כדור קומבינה זכאית למלגה ותמיכה אם היא מסיימת
.אחרונה באליפות עולם ולא מחזיקה בקריטריון הנהוג בליגת בתי הספר בפרנקפורט
אני יודע לימור יקרה שכבר ממש ניפחתי לך את השכל,ובטח כבר ממש אין לך כוח אליי ,אבל בין פגרת- קיץ
או פגרת- חורף (ואצלנו קיץ כמעט כל השנה), אולי תמצאי הסבר הגיוני איך זה ששחר צוברי (שאת הפודיום
שלו פספסת אגב , זב"שכ) - לא מקבל תקציבים ועדין צריך לממן כמעט הכל בעצמו,וזאת למרות ועל אף שהביא
לנו גאווה, וכמעט כולם הסתכלו עליו כמושיענו הגדול... דברי עם חבריך השרים חסרי התיק, אך בעלי
.המשרד ,שיוותרו קצת על התנאים שלהם, וככה נוכל לדאוג לשחר ולעוד 20 שכמותו לפחות
וככה לימור, ממש לסיום, אולי תוכלי לדבר עם הבנות של התורם האוסטרלי,שאחרי שראה אותך יפה יפה
על הפודיום עם הספורטאי הזה, נו, זה ששכחתם כולכם, אה, כן , גל פרידמן.בזכות הטקס המרגש
והשמעת התקווה, תרם האוסטרלי מכיסו הפרטי מיליונים רבים, אולי תוכלי לדבר עם בנותיו, שהחליטו
להפסיק את התמיכה לחלוטין. תשאלי אותן למה עשו זאת, ואל תשכחי לסכם בנקודות, כי למרות שהן גרות
שם ואת ואני גרים כאן, הן יודעות לשים את האצבע על כל הבעיות של הספורט הישראלי ,שאולי אולי
...בקדנציה שלך תוכלי למזער רק בקצת, ואז לא אצטרך להציק לך שוב אף פעם
אני מקווה שלא נפגעת לימור היקרה! אחרי הכל אני קצת כועס כי מינו אותך לתפקיד בו נכשלת בעבר
.למעט העלייה על הפודיום). לפני הכל, זה אנחנו הספורטאים שנפגעים)
...בידידות. ותבואי פעם אלינו לתחרות אופניים לעשות שבת, תראי איזה יופי
,כבר מתגעגע
דרור
מכתב מס 11: הוא בעצם כאן בשבילי
26.4.2009
הטלפון שלי מצלצל ועל הצג אני רואה את השם של שימי, אני ממהר לענות עם חיוך מסוג אחר שמהצד השני
"!...קולו השמח והמעט לא ברור של האיש הכל כך מיוחד הזה, "צדיק" הוא אומר לי, "אני צריך את עזרתך
אני נכנס מיד לכוננות הסכמה מראש ומנסה לנחש מה יגיע... "אני צריך שתלווה אותי במרתון תל אביב
...ביום שישי" הוא אומר לי בהתרגשות כאילו הייתי אני בעודי מתקשר למישהי חדשה בניסיון להשיג דייט
...המלווה שלי בחו"ל ואתה נבחרת" הוא מתגלגל לי מצחוק"
בזמן השיחה עוד חשבתי שמרוץ אורים- ירוחם ייצא לפועל בשבת ואז כמובן שאין סיכוי שאת יום שלפני
אקדיש לזה ולכן החלטתי (כהרגלי) לא להחליט ובקשתי לדחות את ההסכמה. התחרות בוטלה ואותה החליפו
לי בכמה אימונים שהצטערתי שבוטלה, אולי אפילו שלא הכפילו אותה... כבר היה לי ברור- אני ושימי
!הולכים לרכוב את מרתון תל אביב
שזה בעצם שיתוק CP-אז מה כל כך מיוחד בו אתם בטח שואלים?! שימי הוא אחר. הוא נכה הסובל מ
הנגרם מסיבוך בלידה. יש לי אלף סיבות למה הוא מיוחד בשבילי ולמה הוא מיוחד בכלל, מהסיפור של איך
הכרנו, דרך שמחת חיים האין סופית של איש שלמשפחה שלו יש יותר קשיים מחצי מדינה, קבוצת
הכדורגל ששנינו אוהדים ושרים את השירים שלה ביחד, את הסרטים הישראלים ששנינו מצטטים ביחד
מילה במילה ומתפקעים מצחוק כמו שני מפגרים, יש לו כמה סיפורי
דוגמא אישית אבל האהוב עלי ביותר זה על איך שלא רצו לגייס אותו והוא נלחם ולא וויתר עד שעשה 3 שנים
כנשק בגבעתי, וגם חברה משותפת שהייתה איתו בתיכון וסיפרה לי איך היה מוקצה חברתית אבל כשבית
הספר לא הסכים להוציא אותו לטיול שנתי כולם נלחמו וככה הפך לכוכב השכבה... יש בו הרבה בשימי, יש
לו סטייל והוא מוחצן כמוני ומדבר ברחוב גם עם אנשים שהוא לא מכיר אבל בעיקר הוא מראה לי שהכל
.באמת אפשרי גם בלי לקרוא את הספר של לאנס ארמסטרונג
אני זורק אתכם רגע ליום שישי בבוקר בשעה ש"אפילו הציפורים עוד נוחרות על העצים", ביום קל בתוכנית
שלי שאני מקדיש בדרך כלל ליקיצה טבעית, אבל תל אביב, על כל מבקרי בעיות התחבורה באותו היום, לבשה
חג והפכה לעיר ספורטיבית לחלוטין. חשבתי לעצמי שזה יהיה מוזר, שליחות בשבילו ואסע הביתה, שבעצם
,זאת ממש לא הסצנה שלי ובטח לא אכיר אף אחד... טעיתי! חצי מדינה הייתה שם, חברים שלי ושל ההורים
."בני משפחה וספורטאים מהרבה מאוד ענפים, מאמני כושר ודוכנים של חברים ונתוני חסות. בקיצור- "כל הארץ
אני מזהה את הכוכב שלי מרחוק, עומד ליד הזינוק עוד לפני המארגנים, חמוש תמיד בדגל אזהרה לאופני
היד הנמוכים כל כך וכמו תמיד בפטריוטיות השמורה רק לו- עם דגל ישראל מחובר לקסדה. פעם נתתי לו
אבל הוא נשאר נאמן לחולצה של מרכז הספורט,Subaru-Gary Fisher חולצת רכיבה של הקבוצה שלי
"למען נכים- ספיבק. אנחנו "מחליקים" ידיים ואני נאנק מכאב בלי שיבחין, עם הכוח שלו בידיים וה"ספזם
...בשרירים הוא מפרק אותי כל פעם מחדש
לקראת הזינוק אנחנו מזהים פרצופים רבים אבל אני בעצם רואה רק אותו, אולי בשבילי זה אירוע לכייף אבל אז
אני נזכר שבשביל שימי זה בעצם תחרות מטרה חשובה ואני נכנס מיד לראש. בודק לו את האופניים ומנפח
לדרך ומנסה לתת הוראות של חוסן מנטאלי. על הקו אני מזהה את יוסי פוקר GU אוויר בצמיג, משיג לו ג'ל של
המלווה את אחותו "פוחי", התותחית, מספר אחת של אופני יד לנשים בישראל וביום שישי גם נוכחתי לדעת
למה... "יש להם עולם משלהם" אני חושב לעצמי, ספורטאים לכל דבר ממש כמוני ואפילו יותר שנלחמים
!בקשיי הספורט הרגילים בנוסף למגבלה
אחרי שמזנקים אני נצמד לו לגלגל, רכוב על אופני ה-29 שלי, מתפעל מהזינוק החזק והפניות החדות
שהם לוקחים. עמוק בתוך שדרות רוטשילד אני מתעסק בלעודד אותו מצד אחד ולפנות את המון הרצים
מהכביש. אם הוא יכנס בהם זה יגמר באסון כי בירידות הוא שועט על 45 קמ"ש לפחות. אנחנו עוברים את
.כל הרחובות שרק לפני כמה שעות שימשו לצעירים שיכורים כמקפצה ל'הנג אובר" שמחכה להם כשיתעוררו
לרגע אני ממש רוצה לחבק את רון חולדאי ועיריית תל אביב על ההפנינג הזה! הרצים שלהם נשאר אוויר
בריאות מעודדים את שימי, אני שומע אותו מחרחר ואני מבין שהתחיל חזק מידי אבל אני רואה אותו נלחם
ומסובב את הדוושות כמו חיה! תנסו לדמיין לכם שעה וארבעים של שכיבות שמיכה רצוף ואז אולי תבינו על מה
אני מדבר, עכשיו תעשו את זה עם אופניים על הגב... אני שופך עליו קצת מים ורואה אותו יונק מהקשית תוך
כדי פידול, עכשיו גם הראש שלו זז והוא לא עוצר לרגע כדי לא להפסיד אף שנייה! הוא מנסה לדבר איתי אבל
.אני כועס עליו שיסתום, ינשום וימשיך. הוא רצה לשבור את השיא שלו מטבריה ואם אני בעסק אז יאללה בלגן
רפי (כן כן זה שמחזיק את האתר שלי בעצם) רוכב איתנו ונותן לנו כמה טיפים, בכמה דקות הפכנו כבר
.לקבוצה ואני לגמרי בתוך הסרט
.את קו הסיום חוצה שימי 3 כללי כאשר נתי גרובר מנצח כראוי לרוכב אולימפי ו"פוחי" מסיימת במקום השני
אם להיות הגונים אז היו טעויות סימון בדרך ושימי וחבריו החסירו כמה קילומטרים ולכן גם 2 רוכבים
נעלמו בדרך... אני מסתכל עליו בעיניים מעריצות, גאה בו ועצוב בשבילו על העובדה שהמרחק הלא רשמי
...מנע מאיתנו לשבור את השיא שלו! יודע שהוא היה מכסח 6 דקות לפחות
אנחנו עוצרים בצד ואני זוכה לסיבוב על אופני היד של נתי האלוף, מקבל שמץ קטן של מושג כמה כוח
השקיע החבר שלי במהלך המרתון. הוא קורא לי הצידה ואומר לי: " להגיד תודה ישמע נדוש, שימחת אותי
שהיית כאן בשבילי ונתת לי השראה", אני מחבק אותו ומסתיר את הדמעה מתחת למשקפי האוקלי שלי, מה
שהוא לא יודע זה שהוא בכלל ההשראה שלי! ובתקופה הזאת בחיים שלי, מרתון תל אביב איתו זה הדבר הכי
!...טוב שיכול היה לקרות לי
תודה לרונן טופלברג וליוסי פוקר על התמונות
מכתב מס 12: תעזבו לי את השערות ברגליים
8.6.2009
לא, אני לא הומו ולא, לא עושים את זה בשביל האווירודינמיות! אני לא זוכר שב'קהילה' יש חוק לגבי
.רגליים חלקות... לגבי שעווה או סכין תשאלו את חברה שלכם, רק תעשו לי טובה תעזבו אותי בשקט
השאלה הזאת על הרגליים החלקות שלי יכולה להטריף אותי! לא בגלל שהיא לא מתבקשת אלא רק בגלל
שאני עונה עליה שלוש פעמים בשבוע לפחות. יש רק עוד שאלה אחת שיכולה להטריף אותי באותה המידה
והיא מגיעה בדרך כלל מה"ערס המתחכם" ששואל אותי "כמה עלתה לך האופניים הזאת וכמה סגרת
איתה?" (יענו מהירות בהשוואה לאופנוע). אם תענו לו התשובה היחידה שתקבלו היא "וואלה אחי, זה עולה
.(יותר מהאוטו שלי, לא חראם על הכסף..." (וזה במקרה שהרכב שלו לא גנוב
מגיל 15 אני מתמודד עם השאלה הזאת- "למה ספורטאים מגלחים רגלים?", חשבתי על הפוסט הזה
בשביל לחסוך ייסורים רבים לכל אלו שמתמודדים עם השאלה הזאת. אז אם אתם נמנים על בעלי רגליים
חלקות זה בשבילכם! ובפעם הבאה שישאלו אתכם "למה זה טוב", פשוט תשלחו להם את הקישור ותחסכו
לעצמכם את ההסברים. אם מישהו היפנה אתכם לכאן, כנראה שכבר שאלו אותו את זה עשרות פעמים ואין
.לו ממש כוח אליכם
(בקיץ של סיום כיתה ט' (ממש לא בהצטיינות אגב) שמעתי שאורי לנדס ( כשרון העל של שנות ה-90 באופניים
נוסע לארה"ב לסדרת תחרויות. נורא רציתי להצטרף אליו אבל משיקולי תקציב, ויזה, והפחד להתמקד
במקדונלדס יותר מאשר ברכיבה זה לא יצא לפועל. החלטתי לגייס את אמא שלי ונסענו ביחד לשני
מרוצים בגרמניה. אורי הסתכל עלי טוב טוב ופזל לכיוון הרגלים שלי... "אתה לא יכול לנסוע ככה להתחרות
.(בחו"ל" הוא נזף בי. "אתה חייב לגלח רגליים. מישהו עוד יחשוב שאתה חובבן אמיתי"! (ולא שלא הייתי
"מיהרתי הביתה ונטלתי קצף גילוח וסכין וניגשתי למשימה שלקחה יותר זמן מלקבל שולחן ב"פונדק איילון
כשיצאתי מהמקלחת ההרגשה הייתה מוזרה ביותר מה גם שהורדתי שערות ברגליים .rush hour-ביום שבת ב
!עוד מלפני שהורדתי שערות בשפם
!שלושה ימים לפני סיום החופש הגדול הסתרתי את הרגליים שלי מכל ילדי השכבה. בשיער ספורט נפלתי
אתם יודעים מה התוצאות??? "קדאווה". זה משחק נוראי שאם אתם לא יודעים מה הוא, שווה שתטרחו
!לבדוק עם ילד בגיל הטמטום. בגדול, חבורה של ילדים ברמת המשכל שלך בועטים בך
אני לא מעוניין להרחיב יותר מדי על ההשלכות לאורך השנים כולל לא במפגשים אקראיים יותר או פחות עם
המין השני. לא מעוניין לספר לכם על שורת חפירות מימי המנדט של הקוסמטיקאית המקומית של אמא
שלי שברגע שנכנסתי אליה למשימה לא עניין אותה כלום חוץ מה-90 שקל שלי ורכילויות על כל הבניין
....כולל השערות על הפופיק שיש לזאת מקומה 9
עברתי הרבה סיטואציות מוזרות עם הנושא ואני לא אציין את כולן כי קצרה השערה מלספר אבל אני יכול
להגיד לכם שאם התחככתם ברגל של מישהי שהיא משמעותית יותר שעירה משלכם אז יש פה בעיה...ואני
!כבר נתקלתי בכזאת
:אז בנושא האווירודינמיות הרשו לי לחזור ולהרחיב
שחיינים למשל, אכן מורידים את השערות שלהם, אבל זה לא בגלל שהשערה עוצרת אותם במים, יחד עם
זאת, כנראה שהאחוז האחד שכן, וזה גם אחלה תירוץ אז זאת ההנחה הרווחת. בגדול הם עושים את זה
."בשביל מה שנקרא - "תחושת מים
רוכבי אופניים אולי מתכסים בתירוץ הזה אשר נשמע הגיוני אך כידוע לי לא השקיעו מאמצים בחקירת
לא קיימות בענף שלנו לכיסוי הרגליים מחזקות את skin suit הנושא בתעלות רוח. העובדה שחליפות
!השערתי, ואם היה ממש בנושא החברות הגדולות כבר היו מנצלות את זה לעשיית תריי זוזיי- דהיינו ג'ובות
:(רוכבי אופניים מורידים שערות מהסיבות הבאות ולא בסדר חשיבותם (יש להדפיס,לגזור ולשמור לעת הצורך
.טיפולים כגון עיסויים עם שמן מאוד לא נעימים למטופל ולמטפל עם שערות-
טיפול בפציעות הכולל תחבושות,סרטי הדבקה למיניהם, חומרי חיטוי וכו' לא נעים שיש הרבה שיער מה
.(גם שהתערבבות השיער בהליך ההחלמה לא משהו בכלל (ואני חוסך מכם תיאורים על מוגלה ועוד
מסורת! רוכבי אופניים בכל העולם מגלחים מזה שנים. אם תגיע לתחרות לא מגולח או אפילו לאימון לא תקבל-
.(יחס ראוי או אפילו זלזול מופגן. (שלא לדבר על בעיות סטייל עם בגדי רכיבה
יש גם טענה שאומרת שבדבוקות גדולות באופני כביש הרוכבים רוכבים כ"כ קרוב שרגליים נוגעות האחת-
.בשנייה אבל לי זה נשמע מופרח אז נעלה את זה לשם הדיון ונפסול את זה מיד
מודעות הגוף היא דבר חשוב, כשמדובר בספורטאי הישגי, ברוב המקרים יהיה טיפוס שאוהב את עצמו. בגלל-
.זה יש גם מראות בחדר כושר! רגליים חלקות עוזרת להבליט שרירים ואם זה עוזר בחצי האחוז-לו יהי
יש סברה שאומרת שהזיעה המצטברת סביב השערה מפריעה להליך קירור הגוף והולכת החום נפגמת-
.ולכן רגליים חלקות יאפשרו לזיע להתנדף מהרגליים בעזרת הרוח ביתר קלות
אם תתאמצו מספיק אני בטוח שתמצאו עוד כמה סיבות. ואם לא אני מקווה שלפחות אלו עזרו לכולנו לעשות
.קצת סדר בפלומות השאלות בנושא
...אם נראה לכם, סחתיין. רק מה שלא יהיה – תעזבו לי כבר את השערות ברגלים
מכתב מס 13: הבית במזוודה
4.7.2009
ארזת לבד?' אני שומע את מתשאלת הביטחון שואלת אותי מבעד לשלושה תיקי אופניים, מזוודת האוקלי'
.שלי וצידנית האוכל האורגני שאני סוחב איתי למקרי חרום
לבד לגמרי' אני צועק לה מבעד להר הציוד המכסה אותי עד הצוואר כמעט. 'מי עוד היה מסכים לארוז איתי את'
.כל זה?!' אני שואל בחיוך שנתקל בפרצוף מקצועי וקשוח
חשבתי להסביר לה שככה זה כל שנה, שאני לא זוכר את עצמי בלי טיסות , אריזות קפדניות בסדר מופתי
וחיים בכל כך הרבה חדרים דומים שהדבר היחיד שמשתנה בהם בעצם, זה המספר שעל הדלת. אני
רוצה לשכנע את עצמי שמקצועית זה שונה הפעם ואולי זה אפילו נכון אבל אם יש דבר אחד שיכול להוציא
-אותי משיווי משקל (חוץ מהפיזיו בול של ענתי מדריכת הכושר) זה אריזות לנסיעות לחו"ל ויותר מזה
!החיים במזוודה
?אז מה לוקחים בעצם
בגדול זה לא משתנה, הבסיס של כל נסיעה הוא אותו הדבר. אתה לוקח אופניים בתיק ממוגן ואת הציוד
ספייר הבסיסי... פה יש הרבה מקום לוויכוח על מה זה בסיסי ומה נכנס לקטגורית המותרות אבל אני דואג
לשמור מזה שנים על בסיס רחב, בעיקר שמדובר בנסיעה של 5 שבועות עם חניה בארץ של שבוע ואחרי
...זה המשך של עוד חודש לפחות
אז רשמתי לעצמי לקחת 3 זוגות אופניים: כביש אחד, הרים אחד וגם הרים עם גלגלי 29 כי זה פשוט נוסע
יותר מהר, אז למה שלא תהיה לי את האופציה להתחרות על זה באליפות אירופה?! (אנא רשמו בצד שכל זה
עד כה כולל התיקים, הצמיגים, הגלגלים ספייר והמצב רוח הטוב כבר 55 ק"ג). תוסיפו לזה בגדי רכיבה
איכותיים של הקבוצה ושל הנבחרת, ביגוד קיץ (כי זה קיץ עכשיו), ביגוד חורף (כי באירופה זה אף פעם לא
ממש קיץ) וביגוד ליום יום (חורף וקיץ כי כבר מיציתי את הבדיחה קודם) ותקבלו עוד תיק בגדים איכותי
!!!של 28 ק"ג. עד כאן כולל התוספות ואני אקצר לכם את החשבון, ספרנו, (אני והדודה מהצ'ק אין) 110 ק"ג
...אז באמת שלא באתי לספר לכם על כל זה אלא בעצם על החיים שבין פה לשם
אני פורק את עצמי ואת היום שמעלי על מיטתם של אריה ונאוה בגרמניה שם נמצאת התחנה הראשונה
שלי הפעם, את כל הציוד השארתי ברכב ואת עצמי בקושי הבאתי.. אני מרכז את מיטב המאמצים לזכור
איפה דחסתי כל חלקה טובה של שפיות בהר הציוד הזה רק כדי לדלות את מברשת השיניים
שלי והמשחה..."קיבינימט המשחה" אני מסנן בחצי קול עד שכמעט הערתי את כל האריה והנאוות למיניהם
בכפר הקטן שנמצא לא רחוק משטוטגרט. ובכלל, "מה זה כל הציוד הזה ?" אני חושב לעצמי.. זאת הרי
הייתה 'שטותגרט' מוחלטת להביא את כל זה הנה
כאן בעצם מתחילים להם חמישה שבועות של עונג רצוף מהמקצוע שנקרא רכיבת אופניים, חמישה שבועות
של חמש מדינות ובסיכום כולל שמונה מיטות שונות!!! בכל מקום אליו אני מגיע אני מחשב כמה זמן ייקח
(לפרוק את הכול ובעיקר כמה זמן אשאר באותו המקום והאם הפריקה שווה ומה גודל הארון (אם בכלל יש כזה
או ששוב אני הולך לדלות את התחתונים מבין הגרביים והציר המרכזי של האופניים וה"פוסטינור" שלקחתי
...רק למקרה חרום
אני מדמיין לי את ה"צימר" הקטן שלי בכפר אז"ר בו הכל מסודר לי (יחסית) בארון רב החן והקסם של ערימות
טי שירט "מקופלות" אחת על השנייה הקוראות לי ללבוש רק אותן היום... מתגעגע לקרש הכתום והנעים
בבית הכיסא הפרטי שלי ששום רעש כזה או אחר לא יחשיד את העוברים והחרשים... חולם על הכורסא
הנוחה בצבע 'בז' נזלת' ועל החומוס האורגני שאני כ"כ אוהב לאכול בכפית, במטבח, בתחתונים, בזמן
.(שהמקרר נשאר פתוח ושמישהו ינסה לעצור אותי!! (זה לא נעים שאני בתחתונים
אני אוהב את הרכיבה בניכר ואוהב את הלבד שבשהייה, אני אוהב חציית מדינות אין סופית תוך כדי
האזנה לדיסקים ישראלים מתחלפים במרץ ברכב השכור ואני אפילו אוהב את החולצה הארוכה
והצמרירית שסחבתי במיוחד ליום הקריר הזה רק ש 'דאמאט' אני לא מוצא אותה בדיוק עכשיו כשקר לי כי
"היא נמצאת בין העגבנות האורגניות שבצידנית המשוכללת שלי לבין מוט כידון של האופניים שגם "מנופי אבי
...לא יחלץ אותה עכשיו
את כל העצבים האלו והלוגיסטיקות שבסחיבת החיים שלי כל פעם מחדש לחו"ל כדי לתת לי תחושה של בית
לא הייתי מחליף בעד שום דבר שבעולם כי למרות שאני בוכה על זה ומתלונן אני מחכה כבר לחזור לארץ
...כדי להתחיל לארוז לנסיעה הבאה
מכתב מס 14: הדגל לחצי התורן
15.7.2009
מבעד לעדשה השקופה מלאת הבוץ אני מבחין בארתור, השופט הבלגי המסמן לי לעצור. הוא מוריד
אותי מהמסלול בסמכות שניתנה לו בחסות חוק ה-80 אחוז האכזרי כל כך. אותו חוק שבא למנוע
מהמובילים בתחרות לעקוף אותך בהקפה שלמה על מנת שלא תפריע להם. אותו חוק שכבר הייתי
...בטוח שנפרדתי ממנו בזכות היכולת המצוינת שרכשתי בחודשים האחרונים
('מיד אחרי המחסום מחכה לי אורן עוזרד (מנהל הוועדה המקצועית שחבש את כובע 'האיש למשימות מיוחדת
עם החולצה הארוכה הנושאת את שם המדינה והדגל. רטוב לגמרי ומלא בוץ אני מסרב לכסות את עצמי
במדים לאומיים נקיים וניגש למלאכת השטיפה לא לפני שאני מבחין באכזבה על פניו של אורן. רציתי להגיד
לו שאני מצטער, רציתי להגיד לו שזה לא באמת אני ורציתי להגיד לו עוד כל כך הרבה דברים שלהם אין
.שום חשיבות עכשיו אבל כבשתי את פי הגדול ונעלמתי בין טיפות הגשם ושאריות הבוץ שהורידו קודמי על הכביש
כך פחות או יותר נשמע אקורד הסיום שלי במסע האדיר הזה שנקרא אליפות אירופה באופני הרים 2009, רק
שנה לפני שהאליפות הזאת תתקיים בארץ הקודש ואני מתקשה להבין איך הגענו למצב הזה. בחצי אדישות
וחצי מפח נפש אני מתגלגל בחזרה למלון, נכנס לבדי לחדר ונשכב על המיטה הגדולה של מלון מפואר
במרכז העיר. אני מתקשה להאמין איך זה שנבחרת שלמה של פאר ענף האופניים הישראלי נ כ ש ל ה
.במלוא מובן המילה
,אנחנו שמשקיעים את כל חיינו, זמננו, כספנו ועולמנו בסיבוב שתי דוושות היכולות להיות כפויות טובה כ"כ
לא הצלחנו לספק את הסחורה ביום הדין. אני מנסה להישיר מבט ללובשי החולצות הכחולות בחדר האוכל
ורואה איך כל אחד ואחד מהם (כמעט) מרגיש כמוני. אני מנסה לנער מעליי את ההרגשה המגיעה 6 ימים
בלבד לפני אליפות ישראל אך גם המקלחת השנייה בזמן של שלוש שעות לא מורידה מעלי את עיגולי
.הבוץ והבושה
אם כל הקלישאות היא ש"את הנעשה אין להשיב" אך אני מסרב להפסיק להריץ את חלום הבלהות שחיינו
בארבעת ימי התחרויות. בדיוק בשלבי אריזת האופניים אני מבחין ביואש, מכונאי הנבחרת, מסיים את
הכנותיו לטיסה רגע לפני שהוא מוריד את הגריז השחור מידיו רצופות העבודה במשך שבוע ימים כמעט. אני
רוצה לחבק אותו על עבודה נפלאה בנושא הטכני, רוצה לתת כתף למאמן הנבחרת אופיר גלאון על עבודה
מסורה של חודשים רבים, על אמונה בלתי פוסקת ועל איסוף מוצלח של 13 אינדיבידואלים והפיכתם
,למשפחה מאוחדת שלא הייתה כדוגמתה מעולם בענף שלנו. אני רוצה לפצות את נמרוד כהן, המאמן הטכני
בים של אלכוהול איכותי על מנת להשכיח ממנו את הררי האכזבות על אף העידוד הבלתי פוסק שלו בעודנו
.נופלים כמו זבובים אחד אחרי השני אך לא מצליח להוריד את הפסון ההכרחי כל כך בימים שכאלו
אני מקבל עיתון ישראלי בעלייתי למטוס ומתנפל ישר על מוסף הספורט, מצטרף לחגיגה של נבחרת
הטניס ולסנסציה שעוררה רביעיית הענקים ביד אליהו. מצדיע להראל על האומץ הענק והיכולת לעשות את
.ההבדל כבר משחק שני ברציפות אך שמחת המנצחים האלו רק מגדילה את האכזבה שלי ותחושת האבל
,יחד עם רגשי הצער, הכאב, האכזבה וההשפלה אני לא מצליח להתנער מהרגש החזק שאוחז בי ולא מרפה
על נבחרת של גיבורים, שנפלה לתחרות יוצאת דופן ואולי גם לא הגיונית במקצת, חולפים מולי גיבורי
"הענף העולמיים שכשלו גם הם על מנת להראות לנו שאליפות אירופה 2009 הייתה עטופה ב"קארמה נואר
.ולא רק בנו הבושה
לכן, אני לא מוותר על החלום, על הסגל, על השותפים, על החוויה והניסיון ועל המכה שקיבלנו, אני רק מוריד
!את הדגל לחצי התורן ומחכה לנקמה בהזדמנות הבאה
!!!אל אל ישראל
מכתב מס 15: חברים אליפות
5.8.2009
,אין הרבה דברים בעולם הזה שאני טוב בהם. אבל אחד הדברים שאני מצטיין בו, או לפחות רוצה לחשוב ככה
.זה אנשים. ויותר מזה, חברים!. יש לי הרבה כאלה, מהרבה רבדים, הרבה סוגים, הרבה מקומות ובעיקר הרבה
יש כאלה שנדבקים אליי ואם הם לא מאוד מזיקים אני משאיר אותם איתי ויש כאלה שאני נדבק אליהם ואם אני
לא מזיק להם אז הם סובלים אותי בשקט יחסי, ויש כאלה שאני נדבק אליהם והם אליי ואם אנחנו לא מזיקים
..."אחד לשני אז החברות הזאת נשארת או מתמוססת או מכה גלים בזמני "חברות לצורך
מעל לכל אלה יש לי את החברים שבלב ורק מדרגה אחת מעליהם יש לי את החברים שבלב עם הרבה
מאוד פז"מ. את אלה שבלב אני פשוט אוהב בלי תנאי ואלה שעושים את זה כבר שנים, אני מוכן למות
!בשבילם
חבר של המשפחה אמר לי פעם ש"חבר זה אחד שאכלת איתו קילו מלח". דהיינו, שלאורך השנים
בארוחות, יציאות או מסעות כל פעם שמתם לכם מלח באוכל, אם הגעתם לקילו- אתם חברים מהמעלה
.הראשונה
במסעות שלי באירופה למדתי להסתדר לבד בצורה מדאיגה. עשיתי מעין סוויץ' לרגש ורק שאני נוחת בבית
אני נפתח מחדש לחברי נצח שלי. זה סוג של מנגנון מיוחד שאני מפתח כנראה כדי לא למות מגעגועים
...או משעמום בניכר
רק היום מישהו ניסה להידבק לי לסל החברים, הוא חשב שאם ישלם עלי את חצי הסודה מהולה בחצי המים
עם פלח לימון קטן זה יסדר בינינו את מערך החברות. אולי הוא שמע את השיר של אהוד בנאי "קניתי לי
!חבר בשם דייגו, כמה בירות זה כל מה שהוא לקח, אמר שזה ממיס את האגו..." אבל בשבילי, צריך קצת יותר
כשנפרדתי ממנו, בדרך הביתה, הגיע לי הפלאשבק מאליפות ישראל 2009 (השם ייקום דמה), מוצף
בערימת כישלון, ביום שכלום לא הלך בו ובקארמה נואר מהשבועיים הקשים בחיי אולי, לא יכולתי
!להתעלם מהמקום בו אני מנצח כל פעם מחדש- החברים שלי
זה לא היה מובן לי מאליו (או שקצת כן), לראות את טל מקפץ לרכב ביום שבת קיצי מוגזם בשבע בבוקר כל
הדרך לחיפה, לראות מבעד לממטרות הצינון על המסלול את יגאל ורונית מעודדים בלב כבד רוכב שנראה
כבד עוד יותר, את רוסנה שבכלל לא מכירה אף אחד אבל עשתה את הדרך חמושה בחולצה כחולה ונעלי
הליכה נוחות וגם לא מעט מצב רוח טוב. אני כבר לא מדבר על ממצ'וק (חברתי שבחברות) שעומדת
נאמנה בעמדת השתייה כל פעם שאני רק מבקש! ואת רפי(חבר על) ודנה שמרחיקים שנה שנייה ברציפות
לטובת עידוד מסיבי והחיבוק המסורתי שבסוף וכמובן שיש עוד, ואני לא אגיע לכולם. אבל היו שני צמתים
.של חברים שהפכו את היום הנורא הזה לנורא הרבה פחות
כבר אחרי ההקפה הראשונה הרגשתי נורא ואיום! הרגליים לא נפתחו והכול הלך רע. הדבר הנכון ביותר
.באותו הרגע היה כנראה לפרוש, להדחיק, לברוח ובעיקר בעיקר- ללכת הביתה
-צומת הכוח
מהצד ראיתי את שימי, עומד בחום הכבד, לבוש בחולצת "סובארו-גרי פישר" שידו השמאלית אוחזת
במקל ההליכה. אותו שימי לו הקדשתי בלוג שלם (מספר 11) הוכיח לי לא פעם איך ניצחון הגוף על הנפש הוא
.לא רק סיסמא נדושה
!החלטתי לדחות את הפרישה מהתחרות
-צומת הלב
לא הרבה אחרי זה, בעליה לקראת 'המפל הגדול' בהקפה השלישית, שאני בקושי רואה מבעד לעיגולי
הזיעה והתסכול ומתכנן איך בהזדמנות הראשונה אני מקצר לרכב, שמעתי את עדי("בוזיץ' ") לוחש לי
,"..מהצד כמעט לתוך האוזן "קדימה פוזיץ' ...". לא הרחק ממנו עמד עידו ("דידי"), "קדימה אח שלי, עד הסוף
זה השלב שאם היו לי נוזלים לדמעות, בטח הייתי משחרר אותם שם ! שני החברים האלה שלי, שני
אלה שאכלתי איתם הרבה מעל לקילו מלח, הם אולי שני האנשים הראשונים שאני לא זוכר את עצמי
בלעדיהם אחרי המשפחה שלי. עם פז"מ של עשרים ושש שנה בערך וערימה של חוויות, לא יכולתי ללכת
הביתה! שנאתי את עצמי שם, שנאתי את היום ושנאתי את היכולת המבישה שסיכמה לי שבוע נורא אבל
.יותר מהשנאה הזאת, אהבתי אותם! שוב
.שמחתי בשבילי שהגיעו לשם, שידעו כמה זה חשוב לי והיו מוכנים להשקיע ולבוא
אני עוצם עיניים ונזכר בהם באותה שבת ויודע היטב, אולי אליפות ישראל הייתה בשבילי חושך, אבל
!לפחות החברים אליפות
